"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צווה ה'" (במדבר ל/ב). פתיחת הפרשה נראית ייחודית מעט, שהרי אנו רגילים שמשה מדבר אל כל בני ישראל ולא רק לראשי העם, הנשיאים, ראשי המטות. מדוע נוהג כך? יתכן משום שרוצה לחלוק להם כבוד (ראה רש" שם), יתכן "כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי ענוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט" (רמב"ן במדבר ל/ב). על פי גישת הרמב"ן העניין נובע מחשיבות הדברים הנמסרים. ענייני נדרים הם עניין רציני ולא כל אחד ואחת צריך לדעת מה בדיוק הפרוצדורה להתרת נדרים ועדיף שיזהרו מלנדור.
בעובדה זו מדגישה התורה את משקלה העצום של המילה: "איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר ל/ג).
המנהיגות עברה זה עתה ליהושע. לפי מדרש תנחומא (פר' ואתחנן) בדו שיח שבין משה לה' בו משה קובל על כך שלא יוכל להיכנס לארץ עונה לו ה': "כך עלתה במחשבה וכן מנהגו של עולם, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו. עד עכשיו היה חלקך לשרת לפני, ועכשיו אבד חלקך והגיע שעה של יהושע תלמידך לשרת". דור דור ומנהיגיו ולמנהיגות הזו יש צורך להזכיר את חשיבות המילה. על המנהיגות להבין את העניין ורק כך יוכלו לחנך את העם. האדם אחראי לא רק למעשיו אלא גם לדיבורו, ולמעשה דיבור הוא עשייה. דיבור איננו פיטפוט חלול של הפה. כל אחד מאתנו יוצר מציאות על ידי מילותיו, על כן כדאי, רצוי והכרחי לשקול כל דבר ודבר. הרמב"ם [הלכות דעות ג] התייחס לסוגיית הנדרים: "צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד. ולא יהא אוסר [על] עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים... כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם" [ קהלת (ז/ט"ז]". הנטייה של האדם לנדור נדרים ולקחת על עצמו איסורים מאיסורים שונים לא רק שהיא בעייתית היות ועליו למלא אחר דיבורו ולא תמיד יוכל וימצא את עצמו עובר על דבריו, אלא היא מיותרת באופן מהותי. האדם הבוחר לענות את עצמו יתר על המידה שהתורה קבעה ומשחק "צדיק הרבה" כלשון קהלת, יתכן והוא למעשה עובר עברה נוספת ובניסיונו מתגאה ושם את עצמו מעל הנורמה שנקבעה. השבת, שבת מברכין, מברכים את חודש מנחם אב. רבי משה חיים לוצאטו כתב במסילת ישרים בפרק כ"ב בביאור מידת הענווה כהכנה לתשעה באב: "בתחילה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר כך יתנהג בדרכי הענווים, כי אם לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה אלא מן הענווים המדומים והרעים ..., שהם מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע מהם".
הרמב"ם לא משאיר שום ספק בכך: "ואם יבוא האיש הסכל, בלא ספק, וישתדל להוסיף על אלה הדברים, כגון שיאסור האכילה והשתייה נוסף על מה שנאסר מן המאכלות, ויאסור הזיווג נוסף על מה שנאסר מן הביאות, וייתן כל כספו לעניים או להקדש, נוסף על מה שבתורה מן הצדקה וההקדשות והערכים - יהיה זה עושה מעשי הרע והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחד, ויצא מן המיצוע לגמרי. ולחכמים בזה העניין דבר, לא ראיתי מעולם נפלא ממנו... דיברו בגנות אותם המקבלים על עצמם שבועות ונדרים, עד שנשארים כעין אסירים, ואמרו שם זו הלשון: "...לא דייך מה שאסרה לך התורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?". וזה הוא הענין אשר זכרנוהו בשווה, בלא תוספת ובלא חסרון. (שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד ד"ה ואם יבוא).
האתגר של קיום התורה איננו בהחמרות מהחמרות שונות אלא דווקא באפשרות שלנו לחיות חיים על פי הנורמה שנקבע לנו, והיא שווה לכולנו. אין תחרות "צדיקות" אם מבינים את זה. אין תחרות "דתיות" אם מבינים את זה. יש אתגר מתמיד, אישי, פנימי, מהותי, לחיות חיי תורה. "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צווה ה'" (במדבר ל/ב). "זה הדבר אשר ציווה ה'" זה ולא התוספות, זה ולא ההקלות.
כשמשה בא למסור פרשת נדרים, הוא אומר למנהיגות, לראשי השבטים, לאלה היכולים לחשוב את עצמם מורמים מהעם, בכל צרכיכם ועשיתיכם תקדימו "לאמר: זה הדבר אשר צוה ה'", אם תכוונו בכל דבר לשם לשמים, אז תוכלו לוותר על גדרים מיותרים, שבועות לנדרים כי התורה לא דורשת זאת לא מכם כמנהיגות ולא מישראל . כשהפסוק" שיויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט" (תהלים טז/ח) הוא נר לרגלינו אז אין צורך לשנות מה שכתוב בתורה.
שבת שלום, אתל ברילקה מרצה, מנחה ומאמנת אישית 0507830151 ethel@actcom.co.il
|