0
מוצאת את עצמי מתרגשת מכל פיפס.... מפרחים בגינה מתוכי דררה, על העץ מצייץ מהשמש ששורפת לי את היד כשמניחה אותה על חלון המכונית מנסיעה במונית מאנשים שעולים לרכבת עם מזוודות ושקיות של הדיוטי-פרי ריח של חו"ל מסתם הליכה ברחוב, כמו טיול ממבט של גבר ברחוב ממבט של קבצן ממילה וחיבוק של חברה בעבודה מילד מתנדנד בנדנדה הלב שלי כל הזמן מתכווץ וקופץ לא נשאר אדיש מתרגש נזכרתי פתאום בהתרגשות מטורפת שקרתה לי ובצידה אכזבה מבט אחד ואהבה
סיפרתי פעם כבר,
שכשהייתי חיילת הייתי נהגת (טומבוי או לא?) הסעתי מישהו לבי"ח תל-השומר ישבתי על ספסל ברחבת ההמתנה ושלפתי ספר קריאה (הייתי תולעת, פעם היה לי זמן...) מזווית העין הבחנתי בחייל על כסא גלגלים יפה תואר זו לא מילה פסל יווני אצילי גיבור הסתכלנו בעיניים האחד בשני שתיקה נוראה ואין אומץ להתחיל בשיחה והמוח חושב ועובד "לא כדאי לך להכנס לזה בכלל, תירגעי...." עוצמה של תשוקה נוראית לעטוף בחיבוק אוהב לתמוך, לעזור התרגשות ודפיקות לב חזקות אבל החשש התגבר וקמתי, והתרחקתי, ונעלמתי אחרי כרבע שעה לערך כל הגוף צעק לי "את טועה, מהר השיגי אותו מה הבעייה...." רצתי לחדר ההמתנה ההוא סרקתי סביב והוא כבר לא היה רצתי ימינה ושמאלה פנימה והחוצה ואפילו בחנייה היה כלא היה ורק הזכרון נשאר עד היום הזה... * פעם ראשונה שאני מספרת את זה
* בתמונה - אמא שלי בשנת 1962 לערך..... |