יום רביעי ה7.7, ליד הקופות בכניסה לגני התערוכה, הגעתי יחסית מוקדם כמו שאני תמיד נוהג לעשות, בשביל לספוג קצת אווירה לפני ההופעה (ולהספיק לשתות כמה בירות שקנינו בחצי מחיר בפיצוצייה). טווח הגילאים של הקהל הוא עצום, מחבורות של בני נוער בחופשת הקיץ שלהם ועד זוגות של בני חמישים פלוס. הרבה מאוד מהקהל לבוש בחולצות של הלהקה ושל כל הפרוייקטים האחרים שדובר עליהם כאן, אופת', אורפנד לנד ובלאקפילד וכל מה שזכה לטיפולם של ידי הזהב של ווילסון.

פתיחת השערים מתעכבת והתור בכניסה מתארך, שני מאבטחים מסמנים בעזרת סרט בצבע אדום לבן את התחום שבו צריך לעמוד, ומבקשים להסתדר בארבעה טורים, בנות בטור השמאלי בלבד. שלושה צעירים שעומדים לידי מבקשים שאני אשמור להם על המקום, והם רצים מיד אחוזי אמוק לכיוון השער הראשי, מסתבר שהם זיהו שניים מחברי להקת אורפנד לנד, והם היו חייבים להגיד להם שלום.

שלושתם חוזרים עם חיוך ענק על הפנים, "גם פורקיופיין טרי וגם אורפנד לנד בערב אחד".

השלושה הם חיילים בצה"ל שהצליחו לצאת במיוחד בכדי להגיע להופעה, אני כל כך שמח בשבילם, שהם לא עושים את הטעות שאני עשיתי עשר שנים קודם לכן.

קצת אחרי השעה תשע הצלחנו להיכנס פנימה אל הביתן, שלמרות שבהתחלה התבאסתי לגלות שההופעה תהיה בפנים ולא בחוץ, הוכיח לי בעזרת המזגן שלו שאני טועה.

טעיתי גם בשיעור הקהל שיגיע הערב, כחמשת – ששת אלפים, הגיעו רק כשלושת אלפים מאושרים. כנראה שיש קשר לחצי גמר המונדיאל שיפתח בקרוב בין גרמניה לספרד, לי בכל מקרה לא היה ספק, פורקיופיין טרי מנצחת. מונדיאל יש פעם בארבע שנים, הופעה של פורקיופיין טרי בישראל רק פעם בעשור.

האולם ממשיך להתמלא והופעת החימום מתחילה, להקת "אטליז" המקומיים פותחים את הערב בהופעה פושרת ומטה( אולי זה קשור למזגן ?) שמה שאזכור ממנה זה בעיקר את הטייץ האדום שלבשה הסולנית, לי טריפון, ואת ההתכופפויות הלא חוקיות שלה על הבמה.

בין הקהל נשמעות תלונות על הסאונד אבל כולם בטוחים שזה ישתפר כשפורקיופיין טרי יעלו ל הבמה, פשוט אין סיכוי שבעולם שווילסון, פרפקטציוניסט הסאונד בעל הסטנדרטים הגבוהים, ייתן לזה לקרות. לא אצלו, לא בתל אביב.

ואז הם עולים על הבמה, אחד אחרי השני לקול שאגת הקהל, כשווילסון האחרון מביניהם, והם פותחים את ההופעה עם הקטע :

“Octan’s razor”

שפותח את גם את אלבומם האחרון "דה אינסידנט"

"ערב טוב תל אביב"

"מה נשמע?

"אנחנו שמחים להיות שוב בישראל?

ווילסון מתגאה בעברית שלו ומסיים את אוצר המילים שלו. לרקע הצרחות ומחאות הכפיים, הוא מבקש את רשות הקהל לחזור לאנגלית.

לאור העובדה שהם לא ביקרו כאן כבר עשור, הם התכוננו בהתאם והכינו פליי-ליסט מגוון של שירים אהובים מכל האלבומים שלהם שיצאו בשנים האחרונות יחד עם שירים מהאלבום החדש, וזאת בניגוד להופעות מסיבוב הופעות הנוכחי שלהם שבהם הם נוהגים לבצע את כל האלבום ורק אז להתפנות לשירים ישנים יותר.

אני לא יכולתי לבקש יותר, תמהיל מושלם של שירים אהובים שאפילו לא ציפיתי שינוגנו הערב –

“hatesong”, “Russia on ice”, “lazurus”,”normal”, “halo”

לצד מניות בטוחות –

“the sound of muzak”, “blackest eyes” , “way out of here”, “trains”

וכאמור שירים מהאלבום האחרון –

“time flies”, “the blind house”

ולמרבה הפתעתי ולשמחתי גם את –

"bonnie the cat”

הביצוע הטוב ביותר לטעמי היו של השירים "dark matter" ו-  " anesthetize" בחלקו (אורכו המקורי הוא 17 דקות!!!) אולי בגלל שהוא היה מבין הכבדים ביותר שבוצעו בהופעה.

למרות שלא הייתה נציגות לשום שיר מהאלבומים הראשונים, אין שום תלונות על החוויה שהם העניקו. הופעה ארוכה בת שני חלקים והדרן, סאונד מעולה ואפילו יחס אישי מסטיבן, שלפני שהוא יורד להפסקה מברר איתנו בעברית "כמה כמה"

הקהל משיב לו בצהלה שאחת אפס לטובת ספרד, הוא מתקשה להבין, ומבקש מאיתנו להצביע כמה גולים יש לגרמניה ואז כמה גולים יש לספרד, הוא מבין שאחת- אפס לספרד והוא מסתובב אחורה ואומר את התוצאה לגאווין האריסון המתופף, ואז הוא מודה לכולם שהגיעו לראות אותם במקום את חצי הגמר. עזבו אותכם מספרד, אנחנו זכינו להניף את הגביע בסיום הערב.

ההופעה הייתה מורכבת משילוב מושלם של שירים שמתאימים לכל סוגי המעריצים שנמצאים בקהל. אלה של השירים השקטים יותר, של הכבדים יותר, האפלים היותר והפסיכדליים יותר, ובעצם הופעה שמסכמת את הדי.אנ.איי המוזיקלי של ווילסון ולהקתו.

ההופעה מסתיימת, אני ושאר הקהל מסרבים להאמין שזה נגמר. מקווים שהם אולי יחזרו להדרן שני וממשיכים עם הצרחות ומחיאות הכפיים. אנחנו נאלצים להשלים עם האמת ומתחילים להתפנות החוצה מהביתן ומקווים שנאלץ להמתין הרבה פחות מעשור בשביל הפעם הבאה שנזכה לראות אותם, כמו שווילסון בעצמו, "חצי" הבטיח במהלך ההופעה.