"מה שאינני יכולה לסלוח לו, הוא זה שנטל ממני את כל הטעם לפגישות עם בני אדם אחרים. כי כולם נראים טיפשים לעומתו. ומה שמוזר ביותר, לא חסרי מוח בלבד, אלא גם חסרי לב".

(יומני לאה גולדברג)

  את החופש הגדול האחרון, שבין הכיתה השביעית לשמינית, הקדישה ללילות שלמים של שיטוטים ברחבי הרשת. לא נעים להודות, אך לעיתים נראה שחייה הוירטואליים עשירים יותר, מחייה מחוץ לרשת. הכול היה פשוט כל כך,

וממכר. בלי מחויבות, ללא מעורבות רגשית. לחיצה קטנה על ה- X למעלה, וכולם נעלמים.    

עד שהוא הגיע. נכנס בסערה, וזעזע את עולמה. גם לאחר כמה לחיצות עיקשות על ה-X העליון, הוא עדיין היה שם. מסרב לעזוב. היא קיבלה זאת בהבנה והתהלכה עימו במחשבותיה גם במשך היום. חשבה שהוא ירפה בסופו של דבר. ארבעה שבועות. שיחות ארוכות אל תוך הבוקר. וידויים, השתפכויות. חיבור מושלם. רק במרחב הוירטואלי, גבר בן 34, ונערה בת 17 יכולים להרשות לעצמם להניח את הגיל הכרונולוגי בצד, ולפתח סוג של"יחסים על-גיליים".  

   בשלב מסוים, ניסה לשכנע אותה להעביר את המפגשים הוירטואליים  - למימד רציונאלי יותר. לעולם האמיתי. לה היה קשה לוותר על הנוחות במדיום האינטרנטי, החשש שכל הרגשות האלו יכולים להתקיים רק שם, היה גדול ומאיים. המחשבה הטרידה גם אותו, אבל כדי לפרוץ את גבולות צג המחשב הביתי שלו, ופשוט לחבק אותה, היה מוכן לקחת את הסיכון.   

 את הפגישה הראשונה קבעו ליום האחרון של החופשה. "ומה אם לא יהיו זיקוקים?", שאלה אותו, מפוחדת. "בכל מקרה אהיה שם איתך", ניסה להרגיע. היא חיכתה לו על אחד מהספסלים בטיילת ת"א. רועדת. כשהפלאפון רטט, התקשתה לזהות אם מדובר בה או במכשיר הסלולארי. השם שלו הופיע על הצג. "אני רואה אותך", אמר בטון מתגרה. היא הסתכלה לצדדים, מנסה לזהותו. "אבל אני לא רואה אותך, חשבתי שהסכמנו על הדדיות". הוא צחק. "נו מתוקה שלי, מתרגשת?", "קצת, למרות שזה פוגע לי בתדמית." "היי, זה בסך הכול אני. אהיה פה איתך, כמו שהבטחתי", הוא התקרב לכיוונה, עדיין מתעקש לא לנתק את השיחה, להשאיר לה קצת ביטחון בדרך התקשורת היחידה שהייתה לה מוכרת איתו. עכשיו כבר זיהתה. הזיקוק שהחזיק בידו, הסגיר אותו.    

הוא לימד אותה המון. לאהוב, להרגיש. בהתחלה עם - אוהבתותך כי זה נשמע לה פחות מאיים, עד ל-אני אוהבת אותך 'שלם'. לאט לאט, דברים הפסיקו לעבור לידה, והחלו לעבור דרכה. הוא שיקם את האמון, שלא בדיוק היה לה באנשים. והיה הראשון לומר לה שתוכל להיות כל מה שרק תרצה.    במשך שנה שלמה, ליוותה את חייו בצפייה מהצד. הוא היה מרכז עולמה. היא קיבלה את כל מה שהיה לגבר נשוי לתת לה. וזה לא הרבה.  הייתה לו השפעה כל כך גדולה עליה. הרסנית כמעט. לכל פגיעה היו השלכות רגשיות נוראיות, חסרות פרופורציה. לא נורמטיביות, כמו בכל קשר זוגי קונבנציונאלי. "שבתות וחגים" היה רצועה דומיננטית בפסקול התקופה ההיא.   

כמה ימים לפני יום ההולדת ה-18 שלה, ניהלו עוד אחת משיחותיהם החשאיות והטעונות, במדיום בו נפגשו. כנאהבים החוזרים לבית קפה בו התראו לראשונה.  

 ארז אומר/ת:

את אוהבת אותי באמת, לירי?

לירי אומר/ת:

אני אוהבת אותך באמת, ארז.

את מוכנה לעשות הכל ?

כדי ש?

אתה חושב?

אני יודע.

רגע, ואחר-כך?

 ארז  אומר/ת:

הנה, הספקות הגיעו והביאו איתן את הפחד.אם אני הכי חשוב לך בחיים ואת מוכנה לעשות הכול, לא צריכה להיות לך בעיה.

אלא אם כן זה לא נכון.

אבל לא כל כך רחוק. פה, בארץ.

לא הוגן.

כלפי מי?

 ארז אומר/ת:

אשתי, חברים, כל מיני.ואני אוהב אותך מדי.אני מציע לך לבוא איתי.חו"ל.לעוף מכאן לזמן לא מוגבל.הקשר שלנו לא רציונאלי, כך צריך להתייחס גם להגשמה שלו.מבטיח לך גם ילד.וחתונה.אבל שם.אל תחשבי בכלל.תגידי כן והולכים על זה.בסטר, אני מוכן לוותר על הכול בשבילך.כלום לא יותר חשוב עכשיו.וילד, שכחת.חופש, לירי. אמיתי. מכולם, מהכול.לא יקבלו אותנו כאן.ואני לא מתכוון לנסות ולשכנע אותך.

פשוט תחליטי, כן או לא.

זה אומר שאתה עוזב אותה לגמרי או משאיר אותה בסטנד-ביי?

 ארז אומר/ת:

זה אומר שאת מעצבנת קצת.

בורחים מכאן, מה לא ברור?

למה זה מעצבן אותך?

כי את עוד חושבת.

היי, נו. באמת סליחה שאני מבררת כמה פרטים לפני שאני עוזבת את הארץ.

 ארז  אומר/ת:

לירי. מה יש לברר. האהוב חיים שלך כאן.

את לא אוהבת מספיק בשביל כזה צעד?

לארוז קצר או ארוך?

 ארז  אומר/ת:

יום אחרי היומולדת שלך. 18.לא ברשות ההורים, חוקית.לכי לישון על זה, קבלי תשובות מהלב שלך.

לילה, אני אוהב אותך נורא. הכי שהיה ויהיה.

ויהיה?

 ארז אומר/ת:

אי פעם.זה המקסימום נראה לי. אין שם כלום מלבדך. 

לירי אומר/ת:

מה, יותר מזה לא תאהב אותי אף פעם?

 ארז אומר/ת:

אותך, כן.אחרות, לא.    

הרמב"ם אמר, שכששתי נשמות תאומות נפגשות בעולם, ומתמזל מזלן, המציאות מאפשרת להן להיות יחד. וכשלא, זו הגזירה הכי נוראית שיכולה להיגזר על אדם. כך שאולי ההחלטה הזו שלה, לסיים את הקשר הזה, ולא לברוח למציאות אחרת, היא הבחירה הכי גרועה שעשתה אי פעם. כי היא כל כך מתגעגעת אליו כשהוא לא פה. ל"למה" שלו- בטון המתעניין, לשטף של "נכון ש?" שרק משאיר לה מקום לאשר, לגמגום המקסים שלו, כשהוא קצת מתרגש או כשהמילים לא עומדות בקצב של המחשבות.

והשנה הקרובה טומנת בחובה המון חוויות חדשות עבור שניהם, כך שבעוד חודשים ספורים ימצאו עצמם במציאות אחרת לגמרי. בעוד חודשים מספר – יצור קטן יקרא לו "אבא", והיא, לעומת זאת, תאלץ לקרוא לילד שהתגייס לצה"ל חודש לפניה "המפקד".