טוב זו לא ממש עבודה, אבל זו חלטורה לא רעה. אני עובד בתור ניצב. לא בסרטים ולא בפרסומות - ניצב במסדרי זיהוי משטרתיים. אחת לכמה ימים אני נקרא למשטרת המחוז, נכנס לחדר קטן עם עוד כמה חבר'ה, לא ממש איכותיים אבל לא נורא, אחרי מספר דקות השוטר מסמן לנו לצאת, אני ממלא טופס קצר ובסוף החודש אני מקבל כמה מאות שקלים. לא רע בכלל.

מזמינים אותי לכל מיני מסדרי זיהוי. יום אחד הייתי במסדר זיהוי לאיזה חבר חמאס (או חבר ש"ס, אני לא בטוח), כולם היו שם כאלה שחורים ומזוקנים הרגשתי כמו במבחן אמריקאי בתפקיד התשובה האחת שמופרכת בעליל. פעם אחרת זימנו אותי לאיזה מסדר זיהוי של מסוממים, לקח איזה שעה להעמיד את כולם ישר לפני הקיר וכשביקשו לעמוד בפרופיל ימין בכלל התחיל שם בלגאן רציני. אבל בסה"כ זה הולך די חלק, אנחנו נעמדים מול מראה חד כיוונית. מבט קדימה, פרופיל ימין, פרופיל שמאל והביתה. לא עבודה קשה, בלי הרבה שעות, מצד שני לא נראה לי שיש שם קידום. כסא מנהלים הם לא יסדרו לי גם אם אני אעבוד אצלם 40 שנה.

כל הסיפורים האלו לא עושים רושם על אימי החרדתית. מילא שאין קידום, שהחברים לעבודה הם לא ממש מלח הארץ וגם את זה שאין לי כיסא בעבודה היא מוכנה לקבל, מה שמטריד אותה באמת זה מה יקרה אם יזהו אותי בטעות כחשוד ויעצרו אותי. "אתה לא תחזיק עשר דקות במעצר" היא קובעת "אין שם משלוחי פיצות, אין פייסבוק, אין פלייסטיישן. הג'וקים שם בגודל של חולדות, החולדות בגודל של פילים ועוד לא הגענו להוא, לא חשוב מאיזו עדה, שישן במיטה מעליך".

"על מה את מדברת לעזאזל?!" אני מתרעם "אף אחד לא ישן במיטה מעליי, אני לא הולך לשום מעצר וחוץ מזה לא יכול שאין שם פלייסטיישן, אנחנו לא חיים במדינת עולם השלישי". אימי מנידה את ראשה ביאוש בעוד אני מקבל הודעה להגיע למסדר זיהוי נוסף בתחנה המחוזית. אני נפרד ממנה במהירות ("חייב לרוץ לראיון עבודה אצל במכון וייצמן") ועושה דרכי אל התחנה.

כבר שלושת רבעי שנה אני עומד עם עוד כמה חבר'ה במסדר הזיהוי. חם ומחניק בחדר, על מזגן הם כנראה לא שמעו. מה לוקח כל כך הרבה זמן? בטח יש שם איזו זקנה שחטפו לה את התיק והיא לא ממש זוכרת איך קוראים לה, לא כל שכן איך נראה הגנב. ומה אם היא תצביע עלי? נכון יש לי אליבי, הייתי אצל אימא שלי, אבל בינתיים אני אצטרך לבלות יותר מעשר דקות במעצר, עם הג'וקים, החולדות והחרמן ההוא מהמיטה שלמעלה. אימא צודקת אני לא אעמוד בזה... זה לא בשבילי... לא נולדתי למשפחת פשע... לא מתאים לי להיות עבריין צווארון כחול או עבריין צווארון לבן... אני בכלל לא הולך עם חולצות צווארון... אני מתחיל לרעוד... להזיע כמו חזיר יבלות... עוד רגע ואני מתעלף....

"אני מתפטר!" אני צועק אל עבר השוטר "אני לא יכול להיות כאן, זה לא אני!"

השוטר תופס אותי ועונד לי אזיקים לא אופנתיים "כן, כן, כולם אומרים שזה לא הם" הוא צוחק לעברי ומוציא אותי החוצה. בחוץ מחכים לי צוות הבלשים "ידעתי שבסוף החשוד האמיתי ישבר" אומר הבלש לחברו מבלי להסתיר את הגאווה המקצועית "אתה נשאר איתנו פה הלילה חבוב" הוא אומר לי ופונה אל השוטר "קח אותו לחדר 3 סמי, אם אני לא טועה המיטה מתחת לביז'ו פנויה".