לבדי במדבר

שפתותיי יבשות לבקש.

אור שחור ללא מים.

כמו גלים של חום,

כמו דמעות של חול

העולות מעלה מעלה

מצטיירת דמותו של אדם,

מתבררת אי שם

שם באופק.

זה אני או אחר?

חזיון תעתוע?

צמאון? שגעון?

או אמת של דיין בעייני?

מאבד את עצמי

מחוסר כוחותיי,

מתקרב לדמותו

מעלה מטה.

כה קשה לברר

הוא אויב או חבר.

אתקרב – אהרוג.

רכושו רכושי.

מים.

מים.

נפגשו מבטים, החלל כה סמיך

שבינינו.

שם נתלות

מחשבות

רגשות

אהבות

אכזבות.

כל חיי. גילגולי נשמתי.

לא חרבי לא חרבו

חרב אש מלמעלה חותכת

מתבררת התמונה...

הוא חבר הוא אחי

זה אני זה בשרי.

כל דרכי הוא היה לצידי

סחב את גופי על גבו

היה מים קרים על נפשי העייפה.

זה הזמן לבקש, לפזר ערפל

צמאון שסתם את עייני.

לא ראיתי חבר

אח לא ראיתי

הרי שנינו שותים מאותו באר מים.