זהו הרשומון השלושה עשר אותו אני מעלה בבלוג. הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית ביום שעלו על הכתב, מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת. תוספות טקסט, תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר, מסומנים בכחול.
רשומון זה מתאפיין בעיסוק בנושאים שלאו דווקא נוגעים לסרטן באופן ישיר ובכלל, 13 נחשב למספר מזל.
את כותבת נפלא
איך את לא שומעת?
הוא רכן לעברה
ואמר, את חורזת נפלא.
התאהבתי בך לראשונה
בדרך צרה וישנה.
לאורכה בתי אבן ישנים,
צל וחנויות.
אני זוכר עץ זיתים.
אולי זו עיר,
אולי זו מושבה,
אולי רק בת עיר,
אבל שם התאהבתי בך
בפעם הראשונה.
איני שומעת אותך אהובי
בתוך הסערה.
לעיתים אני נחנק,
איך את לא רואה?
אני רואה אותך אהובי
בתוך הסערה.
אני שומעת אותך אהובי,
אני שומעת את נשמתך.
ונלחמתי וצימחתי שיער מחדש,
אך גם זה הוסר,
ועכשיו על עורפי שוב
מתגלגל לו תלתל.
הזיות וכדורי שינה
5 פברואר 2010 יום שישי
הבוקר נשברתי. אין ברירה, אני חייב לישון בלילות וכדי לישון ברצף, במצבי הרפואי, צריך לשקול ברצינות נטילת כדור שינה. אני קם לשירותים כול שעה וחצי, מסתובב מצד לצד, מתהפך על הבטן, או הגב, אך חוסר המנוחה, על גבול הכאב, רק מתגבר. לכך מתווספים מעין הזיות. מחשבות על מקרים שבינם לבין המציאות אין שום קשר. לפנות בוקר, בשנתי הטרופה, הזיתי שאני מכתיב דוח ביקורת על ניהול מחסן. האדם לו הכתבתי את הדוח מבקש ללכת מכיוון שכלבו סובל מתסמונת מיוחדת בה הוא רודף אחר כתם שמש. ככל שאני נלחם בהזיה כך היא נלחמת בי. צריך לשים לזה סוף. התקשרתי לד"ר נחושתן לשתף אותו. מבחינתו, לא רק שאין מניעה, אלא רצוי שאטול גלולה שתאפשר לי לישון.
7 פברואר 2010 יום ראשון
גלולות שינה, המכונות "אהיסטון ורלקסין", נחלו כישלון חרוץ. בלילה שבין שישי לשבת, בו נטלתי את הגלולות, איכות השינה שלי הייתה עוד פחות טובה בהשוואה לילות קודמים. החלטתי לפנות למומחים. המומחים, למעשה המומחיות, הן האחיות שלי. הן מבינות בתחום לא רע בכלל. בשבת הן התבקשו, במסגרת הביקור שלהן אצלנו, להציג את הצעותיהם. יחד נדון ונחליט על דרך פעולה הולמת, אי אפשר להמשיך בצורה הקיימת. האחות הגדולה הביאה איתה כדור שנקרא לנטין שלושה מ"ג והקטנה יותר התכבדה והביאה כדור שנקרא "לוריוון" אחד מ"ג. כל אחת הציגה את יתרונות החומר שבראשותה, אם כי יש להדגיש, שמלכתחילה המליצה האחות הגדולה דווקא על הכדור של האחות הקטנה. גם לי השם "לוריוון" צלצל מוכר עוד מימי ילדותי. לאימי הייתה נאמנות לא מסויגת לכדורי שינה וברוך השם זכתה לשיבה טובה, ואם לא היה מבוצע ניתוח מיותר בברך שלה, הייתה היא עכשיו חלק מהקונסיליום, שעוסק בכדורי שינה. בשעה טובה ומוצלחת ובתקווה לשעות שינה רצופות ועל דעת כל הנוכחים וכאלה היו רבים, סוכם שהלילה אני ייטול את הכדור המכונה "לוריוון". אני לא מפחד מהכדור, אני לא חושב שלאחר שאטול אותו אתקשה להתעורר, אך בהחלט יש כבר עכשיו לתכנן את היציאה ממלכודת הדבש של ההתמכרות. בשעה תשע בערב נכנסתי למיטה. מה לעשות, בשעה תשע בערב אני עייף מאד. כל חולה סרטן יגיד לכם עד כמה הוא עייף בשעות הערב. בשלב זה לא נטלתי גלולה ותכננתי לקחת כזו, אם אקיץ משנתי, כהרגלי, לאחר שעתיים עד שלוש. היה בי רוגע, כי ידעתי שגם אם התעורר, בפעם הזו יש בראשותי מענה הולם, שיחזיר אותי למצב שינה. בשעה אחת עשרה בלילה לערך התעוררתי, לערנות מלאה. ניגשתי לסלון, השכבתי את גב כורסת הטלוויזיה ונטלתי את הכדור בו תליתי כה הרבה תקוות. אחרי חצות, מעט מטושטש, חזרתי למיטה. התעוררתי סמוך לשעה שבע בבוקר, נרדמתי ושוב התעוררתי בתשע וחצי בבוקר. ישנתי, אין בכך ספק.
לעיתים נדירות ואם מתמזל מזלך אתה קורא שירה שמרגשת אותך. והפעם, כך סתם, היא מופיעה לה בגיליון העיתון היומי ואתה חש, כאילו אומר לעצמך אני כתבתי זאת, או למצער יכולתי לכתוב כך, או לפחות רציתי לכתוב כך. כמובן לא אני הוא שכתבתי ואני מסיר את כובעי בפניו של זאב טנא, המשורר. כמו אומר לו, שירתך אלוהית היא, באותה המידה שהיא ארצית ואני מתענג בה על כל שורה:
אבי היה מהלך
וידיו שלובות מאחרי גבו,
כך היה מהלך
שקוע בתוך עצמו.
שנים אחרי שהלך,
במובן של מת,
אני מוצא את עצמי מהלך
וידיי שלובות מאחרי גבי.
רק כך אני נזכר בו באמת.
זאב טנא,
המשורר, או הפרפורמר כפי שכינה אותו יואב קוטנר בכתבה שהכין עליו ופורסמה בעיתון "ישראל היום".
אגב, מלחמתו של חיים רמון בעיתון "ישראל היום", באצטלה של טובת הציבור, מעידה כאלף עדים עד כמה קטן הוא האיש, שמשום מה נשכח שהורשע בפלילים.
מנפלאות המוסד לביטוח לאומי ומשטרת ישראל
9 פברואר 2010 יום שלישי
"עליתי" למינון של כדור וחצי שינה. ישנתי סביר, עם הפסקה של שעה וחצי לערך.
בחמישייה המובילה של מוסדות הציבור הגרועים ביותר, או נותני השירות הגרועים ביותר, לבטח נמצא את המוסד לביטוח לאומי ואת משטרת ישראל. שני גופים המשוכנעים, שתפקיד הציבור הוא לשרת אותם. ארי, חברי הטוב, אומר, שהמוסד לביטוח לאומי גרוע בהרבה ממשטרת ישראל, זו האחרונה עושה לפחות מאמץ במגבלות האין סופיות המוטלות עליה, מאידך המוסד לביטוח לאומי לא עושה שום מאמץ למרות היכולות שיש לו. בעיניי שניהם גרועים ומי מהם יותר, לא באמת רלוונטי. בכל מקרה, אין לי טענות לעובדי מוסדות אלה, אלא לתרבות הארגונית, אם כי פקיד אחד, או שוטר אחד יכול לגרום נזק בל ישוער לארגון כולו, או להציל את כבודו. לעצם העניין, קיבלתי היום מכתב מהביטוח הלאומי, בו הוא דורש ממני לשלם חוב של מעל ארבעת אלפים ₪, כולל ריבית והצמדה בסך שש מאות ₪. קריאה מדוקדקת ומעמיקה של המכתב מבהירה שהחוב נוצר בשנים 2007 – 2008. ישמרנו האלוהים, טוב שאני עדיין מהלך בעולם החיים, אחרת ממי היה נתבע החוב. אבל לעזאזל! מדוע יש לי חוב, הרי בשנים אלה הייתי גמלאי של צה"ל ונוכו לי דמי ביטוח לאומי כדין. דיברתי עם יועץ המס שהופתע גם הוא. בשלב זה אמר, "עד שאני יבדוק את הנושא למה שלא תפנו למכרה שלכם בביטוח לאומי, שתעשה בדיקה מהירה לסיבת החוב". רעיון מצוין חשבתי ואכן חגית דיברה איתה. בירור קצר ומהיר מצא, שבשנים בהם נוצר החוב לא הייתי רשום כגמלאי של צה"ל במוסד המפואר. לפתע, משום מקום והקשר, "התעוררו" שם. משהו משובש אצלם. עובדתית בשנתיים הללו קיבלתי גמלת ימי מילואים שחושבה לפי "עיסוקי", גמלאי. לא רק זאת, בתחילת שנת 2008 התייצבתי אישית במשרדי הביטוח הלאומי להסדיר את הנושא.... "אל תבטחו בנדיבים".
מובן שזהו רק סיפור קפקאי אחד מנפלאות הביטוח הלאומי ויש נוראיים ממנו, אני יודע.
ועכשיו מנפלאות משטרת ישראל. לפני כשבועיים, רוכב אופנוע בחר לפגוש את הפגוש האחורי של הרכב בה נסעה סתיו. הרוכב נפל ובצדק בחר לסור לחדר מיון לצורך בדיקות. לשמחתנו, סתיו לא נפגעה ובהתאם דיווחנו לחברת הביטוח על התאונה והנזק. לאחר מספר ימים מתקשר השוטר חברוני ובזעם נוזף בי, שטרם באנו לתת עדות על התאונה. כהרגלי לא נשארתי חייב ומר חברוני שמע והבין מהי חוות דעתי על משטרת ישראל. למחרת לקחתי את סתיו אחר כבוד לתת עדות. בהן צדקי לא ידעתי שזוהי חובה ובעוכרי העובדה שמעולם לא הייתי מעורב בתאונת דרכים עם נפגעים. מה עוד, שלא היה ספק לגבי אשמתו של רוכב האופנוע, שפגע ברכב של סתיו מאחור מחוסר זהירות ושמירת מרחק וגם הודה בפני, שכך היה.
מחלקת התנועה של משטרת ירושלים ממוקמת בקומה חמש ב"בניין כלל" שבירושלים. יסלח לי האל הטוב והמיטיב, התכנון הפנימי והשילוט של המרכז הזה, ראויים לתוכנית תחקירים מיוחדת. אי הצלחתו המסחרית לאורך שנים, מאד מובנת בכל פעם שבאים לקבל שירות, או לבצע קנייה בין כתליו. בכל מקרה, הגדילה לעשות משטרת ישראל למען הציבור. חדר ההמתנה למשרדי החקירה של מחלקת התנועה נמצאים במסדרון הבניין בקומה חמש, כך שהכניסה והיציאה מהמעליות הן חלק בלתי נפרד מחדר ההמתנה. השירותים סגורים, אם כי שמתי לב שהשוטרים מצוידים במפתחות אליהם. מספר כיסאות זעום ללא שולחן אחד לרפואה, משרתים אותנו, האזרחים. על חימום המקום בחורף הירושלמי אינני מעז לחלום. מזמן הכניסה לחניה ועד שנגמרה "החקירה המסועפת" חלפו, לא פחות משלוש שעות תמימות וכן התכבדתי בתשלום בסך שלושים ₪ למפעיל החניון. אגדה ירושלמית, שנולדה לפני שנים רבות, מספרת שביסודות של "מרכז כלל" נקברה גופת גבר, קורבן לסכסוך עבריינים ומאז רוחו לא נותנת מנוח לבניין....
סיפורים על השלומיאליות של משטרת ישראל מפארים את דפי העיתונים היומיים. גם הסיפור הזה, כמו קודמו על הביטוח הלאומי, אינו נורא, אלא שהוא מעיד על משהו לקוי בתרבות של הארגון החשוב הזה.
סיכון לשבר כלכלי והזדמנות לשינוי
11 פברואר 2010 יום חמישי
נעסוק שוב מעט בכסף. מחלת הסרטן עלולה לעיתים לגרום לשבר כלכלי בנוסף לשבר הנפשי וההתפרקות הכללית. יחד עם זאת, הוא יכול לשמש הזדמנות. לי הוא שימש הזדמנות להגשים חלום ישן ולהתמסר לכתיבה. אני כותב ראשית לכל בשביל עצמי, אבל אם למישהו תצמח מכך הנאה, או תועלת זה יסב לי עונג גדול. נחזור לנושא הכלכלי. באופן לא צודק בעליל, לסרטן יש נטייה זדונית לדלדל משאבים מחד ובד בבד הוא מצר את סעיף ההכנסות במאזן. כשמתגלית המחלה אנשים מאיצים בך, "לא לזרוק חשבון", "תעשה כל מה שעושה לך טוב". זה די ברור ומובן, שמצוקה נפשית ומחסור עלולים להחמיר את המחלה ואנחנו שנינו, אתה הקורא ואני, יודעים שמסרטן מתים, אז אכול ושתו כי מחר נמות, תרתי משמע. אני לא מתיימר להחליף שום מדריך כלכלי מקצועי של ארגוני התמיכה והסיוע השונים ובטח לא את אתרי האינטרנט, אלא שלמדתי, שגם בעידן זה של זמינות מידע ושפע מידע אנו נתקלים בקשיים לא פשוטים. בעיקר בקשיים שנובעים באופן מפתיע מחוסר שקיפות המידע, או מקושי ביורוקראטי. אני רוצה להציע לכם כיוון, מעין מצפן, ולא לתת מענה לשאלה נקודתית כזו או אחרת, כדוגמת השאלה השולית שהטרידה את מנוחותי: חולה סרטן שמוגדר כנכה על ידי המוסד לביטוח לאומי וקיבל תו חניה של נכה מטעם משרד התחבורה, האם הוא צריך לשלם, כאשר הוא חונה בחניה המסומנת לנכים, או כאשר הוא חונה בחניה המסומנת בכחול לבן? שאלה שולית שהתשובה עליה היא, לא.
הכיוון שאני מציע הוא כיוון אורך הרוח והסבלנות. לנו חולי הסרטן יש את הזמן לממש את זכויותינו. זה נשמע אבסורד לכאורה, שדווקא לחולה סרטן יש זמן. אני אסביר מדוע. אם אתה במאבק שיימשך חודשים רבים ושנים בוודאי שיש לך זמן, אם המחלה תכריע אותך בזמן קצר ממילא אין טעם במימוש זכויותיך.
אני נהנה לצחוק על עצמי ואומר לא אחת, שאדם מת שווה יותר ממה שהיה שווה בחייו. מספיק שנציין את הפסקת תשלום המשכנתא ונוסיף את דמי ביטוח החיים. אני אישית לא עשיתי את "החשבון", שלא להכניס לשיח המחלה מחשבות שליליות, שגם כך מציפות אותך לפעמים. שלא אובן לא נכון, אני מת לחיות ושזה יעלה כמה שיעלה.
המנהל הרפואי והמנהל האדמיניסטרטיבי
אם ננהג באורך רוח, בתוך תקופה קצרה נגלה, שגם ממשנו את זכויותינו וגם לא פגענו בבריאותינו עקב לחץ מיותר. העניין הוא, שאני מתעלם מהעובדה, שהחולה לא מסוגל לממש ולטפל בזכויותיו, או שחמור מכך הוא כל כך שקוע במחלתו ובמר יגונו ולא מתפנה נפשית לטפל בזכויותיו. על כך נוסיף את העובדה המצערת שמדינת ישראל על מוסדותיה המפוארים לא יוצאת מגדרה להקל על חולי הסרטן שלה, כמו על יתר הגורמים החלשים שבה. יחד עם זאת סבלנות ואורך רוח עדיפים עשרות מונים על מאבק ולהט. מה אני מציע: חולה סרטן צריך למנות לעצמו מקרב חבריו, או משפחתו, שני מנהלים. "מנהל רפואי", שירכז את הטיפול במחלה, תיאום תורים, אפשרויות טיפול, מעקב בדיקות וכיוצא בזה. לכאורה זהו תפקידו של הרופא המטפל. בפועל, הרופא אינו מסתכל על החולה בהסתכלות כוללת, אלא בהסתכלות מאד צרה ונקודתית, בעיקר עקב מגבלת משאב הזמן. מי שהפרוטה מצויה בכיסו יכול לשכור את שירותיו של רופא אחר וכבר נתקלתי בכך, לאו דווקא אונקולוג, או בעל מקצוע רפואי אחר כדוגמת אחות, שיש בידם את הניסיון לעשות זאת. אני מאד מודע למגבלות הכספיות של חולי הסרטן ולכן לרוב תפקיד חשוב זה יופקד בידי בן/בת הזוג בשיתוף פעולה מלא עם החולה. המנהל השני הוא "המנהל האדמיניסטרטיבי". זה האחרון ידאג לכך שהחולה יקבל את כל הזכויות וההטבות המגיעות לו לפי חוק, או יממש נכונה את הביטוחים והחסכונות שהחולה הכין מבעוד מועד, אותו "גרוש לבן ליום שחור". אם נקלעת למצב שאתה לבדך, וראיתי לצערי גם מצבים כאלה, תסתער על שני נושאים קריטיים, לשאר יימצא הזמן: הראשון פטור זמני מתשלום ממס הכנסה והשני הגשת תביעה לביטוח הלאומי. לצורך כך תיעזר במלוא המרץ בעובדת הסוציאלית הנמצאת בכל מחלקה אונקולוגית. אם זמנך בידך, ואני שוב מדגיש ברוגע ובשלווה, החל באיסוף מידע של זכויותיך. הטוב ביותר באמצעות האינטרנט, אך בהחלט אפשר לפנות לאגודה למלחמה בסרטן, שתשמח לשלוח לך מדריך זכויות. חוברות רבות שעוסקות לא רק בטיפולים, אלא בזכויות נמצאות במחלקות האונקולוגיות.
והכי טוב להיות בריא ועשיר.
אם אתם מניחים שהזכויות ידועות והמוסדות נגישים טעות בידכם. אמש הסעתי חולה, שנפגע מאירוע מוחי, מבית החולים לביתו, לאחר שביצע טיפול משקם. אין לו לחולה הזה קצה קצהו של מושג לגבי זכויותיו והוא במקרה עבד במוסד רפואי מפואר ופגש בקרירה שלו חולים רבים.
פגישה עם מיכאל דק, סופר ומתרגם
12 פברואר 2010 יום שישי
מיכאל דק, סופר ומתרגם, אומר, שבשנה הראשונה מתים כל יום מהסרטן ובשנה השנייה כל חודשיים וכך החברה שלו, חולת סרטן, חיה כבר שש עשרה שנה. מיכאל המליץ לי על ספר שמתחיל בערך כך, "אני כותב. אני כותב שאני כותב..." והמסר שלו היה, תכתוב וזה מה שאני עושה, כותב. הזמנתי את מיכאל לכוס קפה בדובשנית. הוא שתה תה ודיברנו. מיכאל אינטלקטואל ואינטליגנט. לא תמיד אתה משוכנע שהוא תפס למה התכוונת במה שאמרת, מיכאל מפליג במילותיו ודמיונו העשיר. כנראה שהוא מבין מצוין. מיכאל דק מתרגם בעיקר ספרי ילדים, מרצה וכותב בעצמו. כעת עובד על ספר בו סופרים מספרים כיצד החלו לכתוב. ראיתי חלקי טיוטא. הוא הבטיח להוצאה לאור לסיים את הספר עד חודש מאי. קצת הכעסתי אותו, שאמרתי שאני מתרשם שהוא לא מהטיפוסים שעובדים קשה וההספק פחות חשוב להם. אחרי הכול היה זה הוא שציין את הסופר מאיר שלו, שתופס את עצמו כפקיד. אדם שקם בבוקר והולך לעבוד מספר שעות ובמקרה של הפקיד שלו, הכתיבה היא העבודה.
הכתיבה הפכה להיות גם העבודה שלי. עבודה, שלא פעם עושה אותי מאושר ולא פעם מעייפת אותי עד כלות. בעיקר אני חרד לאיכות הכתיבה והעברת המסר. גם אם יש לי מה לכתוב, אחר יעשה זאת עשרות מונים טוב ממני.
לאחר הפגישה המסקרנת עם מיכאל, שאינני יודע אם היא התחלה של דבר, או סוף, נסעתי לבית החולים לקבל מד"ר נחושתן מרשם לגלולות שינה. כן, סוף - סוף אני ישן בלילות האחרונים והכול בזכות כדור שינה שנקרא לוריוון. כל כך פחדתי להודות בחולשתי ואני כל כך שמח שחזרתי בי. אי אפשר להיות גם חולה, גם במתח כמעט תמידי וגם לא לישון. שיחה עם ד"ר נחושתן לעולם אינה מסתכמת במטרה לשמה באת. כמובן שאנו מחכים לתוצאות בדיקת MRI , שמתוכננת למחצית החודש ועד אז אין טעם לעסוק באפשרויות הטיפול, אבל אפשר בהחלט לעסוק ברצוני להתנדב במחלקה. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא גילה התעניינות אמיתית ברעיון שלי לעזור לחולים על סמך ניסיוני. הוא אף רשם לו תזכורת, וד"ר נחושתן כמעט אינו רושם דבר. בדרך גלויה אני יגלה את יעודי, זאת הבנתי מזמן.
אגב אושר. לא צריך להסביר שאין אושר מוחלט, אבל יש רגעי אושר ולא חשוב, אם אתה אדם בריא, או חולה סרטן. מבית החולים נסעתי הביתה לאכול את התפריט הדו יומי, דג, צ'יפס ובירה. במקרה הזה, דג דניס בגריל, טבול בחמאה, שמן זית, לימון, מלח ופלפל. כך שומר הדג על טעמו הנפלא ונוסף לו העידון הנדרש. חגית מסיימת לאכול לאחר כרבע שעה והפעם פרשה למנוחה. אני אוכל במשך כשעה. מכין לי חתכת דג, סוחט עליה מעט לימון, לעיתים ממליח, מניח עליה רצועת צ'יפס בודדת, מכניס לפה ולועס בהנאה גדולה, תוך כדי לגימת בירה. בחיוך גדול ובאושר רב הזדחלתי למיטה ספגתי את חום גופה של רעייתי ושקעתי בשינה מתוקה, למרות טעם הדג והבירה המרה. אושר.
כפרפראזה על הסרט פורסט גאמפ, "יום אחד קמתי בבוקר והפסקתי לאכול דג וצ'יפס". החלפתי תפריט, כי שוב משהו השתנה בבלוטות הטעם שלי. אני מאד מתגעגע לימי הדג והצ'יפס.
14 פברואר 2010 יום ראשון
גם עצבני וגם מתוח. מתוח כי בדיקת ה- MRI ראש מתוכננת למחר, עצבני כי סבלנותי הולכת ומדרדרת. אני אגרסיבי כלפי אנשים, אבל אני צריך לסלוח לעצמי ולהמשיך הלאה. כדורי השינה אומנם מרדימים אותי בלילה, אך גורמים לי לישון עד תשע בבוקר לערך ו"לכבדות" מעצבנת. עם הזמן ואני מתכוון לזמן הקרוב, אני חייב לרדת במינון עד להפסקה מוחלטת, אם כי נסיר ספק עדיף לישון עם כדורי שינה מאשר לא לישון ולא ליטול כדורי שינה.
מאז הפך כדור השינה במינון של אחד ליום, חלק מחיי. גם השפעתו פגה לפנות בוקר, כך שאני חי איתו בשלום.
היום חל יום אהבה. אפשר להפוך כל יום ליום אהבה. ללא אהבתה ודאגתה של חגית, מי יודע היכן הייתי וללא אהבתי ליקירי באשר הם, לא הייתי מקבל כל כך המון אהבה. שוחחתי עם הרב של חב"ד על יחסי חילוניים - דתיים ברמת אביב והסברתי עד כמה החילונים חוששים. לפחות ניסיתי לשדר שלום, כמו שאני משדר לחברי הטובים, שגרים בשכונת רמת אביב. הפחד של החילונים שילדיהם "ילכדו" בחב"ד אינו תוצר של דמיון פרוע, מאידך הוא גם אינו מציאות. נושא מסובך ומורכב. אני לא באמת יכול לשמש גשר וגם אין לי יומרה כזו. אני רק יכול להגיד שהווייתי נטועה בעולם החילוני אך אינני חילוני. הווייתי גם נטועה בדרכו של הרבי מילובאוויטש, אך אינני דתי אינני קרוע בין העולמות, מעולם לא ההייתי. פחד הוא מורה רע. אל תפחדו מהשונה.
למרות זאת אני מת מפחד מאותם תאים סרטניים נוראיים שטרם מוגרו. עוד מעט נחזור הביתה, נניח תפילין ונכתוב אגרת לרבי. אלה דברים שנוסכים בי ביטחון רב ואינני צריך להסביר לאף אחד מדוע, אלא רק מוצא לנכון לציין זאת. ביום שישי האחרון בצהריים, ציון וארי קפצו לבקר. הביטוי "לקפוץ" מאד מתאים במקרה שלהם. זה עובד כך: ציון מתקשר ושואל "אם מתאים לי שהם יקפצו", ואני משיב, "כמובן". תמיד יש עוגה ובירה במקרר. הפעם ביקש ציון שנלך לבקר במנזר מר אליאס. אני מכיר את המנזר רק מבחוץ. כשנוסעים בכביש המוביל משכונת תלפיות לכיוון בית לחם ושכונת גילה, אי אפשר שלא להביט בו בבדידותו המזהירה ובגודלו. ציון מעניק לי לא פעם את ההזדמנות להכיר מקרוב מקומות בעיר שלי ועל כך והרבה דברים נוספים, אני חב לו תודה גדולה. הובלתי אותם למנזר המרוחק מביתי מרחק של עשר דקות עד רבע שעה, תלוי בעומס התנועה. מר אליאס, מנזר אליהו הנביא, הוא אחד המנזרים הגדולים של הנצרות קתולית יוונית ומזכיר בצורתו את מנזר עמק המצלבה. המבנה מרשים בגודלו אך בהחלט אינו מומנט מפואר. הנוף הנשקף ממנו לבית לחם, שכונת הר חומה ומדבר יהודה הוא האטרקציה. פשוט להשיט יד ולגעת בנופים המדהימים. הדלת לחצר המנזר הייתה פתוחה ונכנסו פנימה. רמת הטיפוח מאד בינונית. דלת הכניסה למנזר עצמו הייתה סגורה. למרות כל זאת, לעמוד בחצר מנזר, שנבנה לפני כאלף שנה על חורבות מנזר ביזנטי, על הגבול של ירושלים עם העיר בית לחם, מהווה בשבילי חוויה חזקה. לצערי, אין במקום שלט בעברית המתאר את המומנט, זאת למרות שזהו אתר היסטורי בלב ליבה של ירושלים בירת מדינת ישראל.
15 פברואר 2010 יום שני
קמתי לבוקר עם כותרת בעיתון המבשרת על פרישתו הזמנית של יו"ר חברת התרופות "טבע", אלי הורביץ, מתפקידו. הסיבה שנמסרה, תופעות של בלבול וחוסר ריכוז כתוצאה מנטילת תרופות. כמן כן נכתב, שהורביץ התגבר על מחלת הסרטן, אך לא נכתב האם התרופות קשורות באיזה שהיא דרך במחלה עליה התגבר. כל זה הופך אותי למבולבל בעצמי. האם כיו"ר חברת התרופות "טבע" יש להורביץ תרופות שאין לנו? מצד שני, כל חולה סרטן המטופל בתרופות יודע עד כמה הוא מבולבל לעיתים. יתרה מכך, האיש המיוחד הזה מתקרב לגיל גבורות ואולי הבלבול קשור בכך! אני מאחל להורוביץ, שתרם לכלכלת ישראל ולמדינה תרומה ענקית, בריאות שלמה וחזרה מהירה לתפקידו. וכפרפראזה על שירה של יונה וולך אומר, "אם יש תרופות אחרות הביאום לכאן ונדבר גלויות".
לאחר תקופה פורסם שאלי הורביץ פרש מכל תפקידיו באופן קבוע.
אמש הורדתי את מינון כדור השינה מכדור וחצי לכדור אחד. לכאורה "רק" חצי כדור ולמעשה הפחתה של שליש במינון וזה בהחלט השפיע. השינה לא הייתה רצופה. אני ימשיך במינון הנמוך מתוך הערכה שהמוח והגוף שלי יורגלו למינון המופחת ועדיין תושג המטרה.
תופעת הלוואי של נפיחות בעיניים ודמעות מאפיינת את הימים אלה על פי מחזור הכימותרפיה הידוע. תופעה לא נעימה שמקשה בעיקר קריאה וכתיבה, אך יש קשות ממנה בהרבה. היא תעלם לקראת סוף השבוע ותחזור שאקבל מחזור נוסף של טיפול כימותרפי.
אתמול פקדתי פעמיים את בית חב"ד שבמקלט ברחוב אמציה. פעם אחת לפגוש את מרדכי שהגיע לביקור ופעם שנייה ליטול חלק במחאה של אנשי חב"ד כנגד הניסיון לנשל אותם מהמקלט בו הם פועלים.
על מרדכי סיפרתי כבר בתחילת הרשומון. מרדכי תמיד יסמל את האדם שבמחציתו פרקתי את רגשות הפחד והתקווה הכי עזים ומרים שלי. האיש שישב בפינת בית המדרש, כאילו הזמן עמד מלכת מאות שנים.
הפגישה איתו הייתה מיוחדת. מחד נפלא לראות אדם שחזר ללבוש צלם אנוש, למרות שיש לו עוד דרך ארוכה, ומאידך שמירתו על איפוק ועיניו המתרוצצות גרמו לי לחוסר נוחות. כאילו הזדרז לחזור לפינה שלו בה הוא מרגיש בטוח. בהמשך סיפר לי הרב שלמה סגל עד כמה היה נרגש מרדכי מהמפגש שלנו, כאילו רצה לראות ולוודא, שהוא חשוב למישהו. האמת היא שהוא חשוב לי מאד. השעות הקשות בחיי, המזעזעות ביותר, על סף אין תקווה, עברו עלי שמרדכי יושב בסמוך אלי ומתוך עליבות שקשה לתאר, שלו ושלי, מצליח לנטוע בי תקווה ואופטימיות ועל כך אהיה חב לו כל חיי. כאשר הרב תמיר גרם להוצאתו מבית חב"ד שבמקלט ובסופו של דבר נמצא הסידור שיעבור לישיבת חב"ד ברמת אביב, מאד כעסתי וחשבתי שניתן יהיה לשקם אותו במקום. הייתי אז בשיא המחלה ובשיא החולשה, ולא כהרגלי השלמתי עם הגזרה.
בדיעבד נראה שטעיתי ואני מודה שהרב צדק.
אחרי הצהריים הוזעקתי למקום בפעם השנייה. הרב סגל עדכן אותי, שהעיתונות תבקר במקום ותסקר את המאבק שמתחולל במקום. חב"ד מבינים את כוחה של התקשורת אפילו שבסופו של דבר מדובר בעיתונאית של המקומון בעיתון מעריב. המצער, במירכאות כפולות ומכופלות, הוא שלא דובר על מאבק של חילונים באנשי חב"ד ופעילותם, אלא של אנשים דתיים. ושיש מאבק כזה חפש תמיד את הכסף. אלה תמיד סכסוכים על רקע כלכלי. מעל בית חב"ד שנמצא במקלט ציבורי, פועל בית הכנסת "פאר ירושלים". בית כנסת של יוצאי עדות המזרח. התפללתי שם תקופה ארוכה בחודשים הראשונים למחלתי. כפי שכבר כתבתי בעבר, הרב שמעון רחמים קיבל אותי תמיד במאור פנים, לא כך יתר המתפללים מסיבה שאינה מובנת לי, כאילו אני חודר למבצרם ללא זכות אבות. בבית חב"ד תמיד חשתי בית, גם אם הם משתמשים לא פעם ביידיש וסגנון התפילה מזרח אירופאי, לא בדיוק התה שלי. אבל לא זה הוא העניין, פרנסי בית הכנסת פאר לוטשים עיניהם למקלט. לטענתם המקלט שייך להם וחב"ד השתלטו עליו. המקלט נדרש להם לקיום אירועים. הסכסוך לא החל אתמול והוא בן מספר שנים, אלא שבשבוע האחרון החליטה העירייה, בעלת הבית החוקית של המקלט, להמשיך ולאפשר לחב"ד לפעול בו. הדבר, כך נראה עורר את זעמם של פרנסי "פאר ירושלים" וכבעלי השליטה בשלטרים ובברזים, נתקו את המקלט מחשמל ומים. כפיתרון זמני ועד שיותקן מונה חשמל וחיבור מים נפרדים, נמשך כבל חשמל מבית הכנסת האשכנזי הנמצא באותו מתחם למקלט על מנת לספק לו חשמל.
מתחם אחד, שלושה בתי כנסת ומדרשים, וסכסוך מכוער שמקורו ברצון פרנסי "פאר ירושלים" לנשל את חב"ד, ולקבל חזקה במקלט על מנת לאפשר השכרתו לאירועים. ואני תומך במי שהדלתות שלו פתוחות לכל אחד, ללא קשר למוצאו העדתי ולמידה בה הוא מקיים מצוות אם בכלל ואף אחד אינו נדרש לשלם תשלום מיוחד על מנת לערוך אזכרה, או טקס דתי אחר על פי מחירון. מחירון כזה תלוי לו לאחר כבוד בבית הכנסת פאר ירושלים.
המשך יבוא...
© כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010 |