אז דיברנו על כבוד. בכבוד בסיסי של היותך אדם. כבוד בין אדם לאדם. לא כזה ש"מגיע לי" אלא משהו בסיסי. כי היו יותר מדי אירועים השבוע כבוד. נכון, רובם לא היו סביב משהו אישי, אלא מתוך מצוקה של האדם, ו"במקרה" הייתי זה שישבה ממול. ואחד הנושאים שעלו היה מבחינה מקצועית (שכמובן מחלחל לתחום האישי) - האם מתוך העובדה שאני מבינה את הצד השני, אני מסכימה להתנהגות כזו. האם מתוך זה שאני מכירה במצוקת האחר אני מסכימה שיצעק עלי, בעיקר אם אני יודעת שזה לא בגללי אישית אלא נובע מהמקום הקשר שהוא נמצא. האם בגלל שאני מבינה שהאדם עסוק מאוד, ומרגישה ברת מזל" שירד מהעומס שלו להקדיש לי כמה דקות, אני מסכימה שלא יכבד את הגבולות שלי, "יזרוק" את הפצצה שלו וימשיך הלאה ואני אקבל את זה ואגיד "תודה" מתוך הבנה ש"Cכל זאת, הוא מאוד עסוק". ומה קורה לי מתוך המצוקה האישית שלי. האם כשלא טוב לי עם עצמי אני מסכימה שאחרים יתנהגו אלי בצורה שבתקופה אחרת לא הייתי מקבלת? ועד כמה רחוק אני מוכנה ללכת בכיוון של קבלת התנהגות האחר עד שאני "מורידה את הרגל" ואומרת די? |