כבר כמה חודשים אני אומרת לעצמי שאמצא את הזמן לכתוב לכם פה על הג'ינס נאצי, ואיכשהו מצליחה להתעסק בדברים אחרים לגמרי.  מודה, כמעט לא הייתי פה, הייתי עסוקה , בלה בלה בלה, תירוצים תירוצים, אני קוראת לזה סיבות.

גם עכשיו אני לא בדיוק הולכת לספר מה זה בדיוק הג'ינס נאצי, רק על הסיטואציה שהביאה אותי אליו.

יום שלישי, אמצע היום, באופן בלתי צפוי העבודה הסתיימה בשתיים, וחשבתי לנצל את שעות החופש המבוורכות שנפלו עלי למטרה מקודשת אותה מכירה על נקבה באשר היא: שופינג.

ציוותתי אלי חברה שהיתה במסע חיפושי דירות ובמקרה התפנו גם לה שעתיים ויצאנו לכבוש בסערה את מסדרונות דיזינגוף סנטר, כשתכנית ב' היתה להסתער על קינג ג'ורג' ולא להשאיר אבן על אבן.

באמצע הסיבוב בזארה, כשזרועותי היו עמוסות בקולבים ובדרך אל תאי המדידה, קיבלה חברתי היקרה טלפון שמודיע לה להגיע לראות דירה ספיציפית, ומייד.  היא עזבה בחיפזון תוך שהיא מבטיחה לי לחזור אחרי חצי שעה, והשאירה אותי מול הפקאצה האחראית על תאי המדידה כשאני מסניפה את ריח הבגדים החדשים וחצי מתמסטלת מהניחוח הסינטתי.

 כשהיא חזרה, היא מצאה אותי במדור ההריוניות של פוקס, מעורערת, נטולת מצב רוח ונוחה לדמוע.

שום דבר לא עלה עלי! כלום!

אמרתי לה שאני לא הולכת לאכול שבוע, נשבעתי לה ולעצמי שארורה אהיה אם שוב אסתכל ולו על בורקס אחד. דמיינתי בראשי תסריטי אימה בהם אני נשאבת לתוך בולמוסי זלילה שבסופם הקאות יזומות, ובגדול, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

ואז היא לקחה אותי לג'ינס נאצי, ובסוף הערב כבר הייתי במצב רוח אחר לגמרי, מלתחתי התעשרה בארבעה ג'ינסים וחמש חולצות, חשבון הבנק התדלדל באני לא רוצה להגיד כמה שקלים, ואפשר היה לומר שבסופו של דבר, זה לא היה יום רע כל כך.

אם מישו היה אומר לי אז שתוך עשרה שבועות, יותר משבעה קילו יעלמו מעלי, הייתי אומרת, אה? וואלה? תודה על הניסיון לשעשע אותי, אבל הא הא, לא מצחיק.

אז זהו.

שיש הפתעות.

די לחפירות, צפו בוידאו, וכמובן, בואו לבקר את העמוד של גברת מומנטום בפייסבוק. אצלי הוא כבר מזמן בפייבוריטס.