מקומי בקהילת המשוררים עוד לא קבוע (זאת אם מוציאים מן הכלל את העניין הרעיוני של הנושא, איפשהו שם בתוך המוח שלי שמסרב להסכים עם משפט הפתיחה הזה, ומתעקש שמעמדי נקבע מהרגע הראשון שזוג אוזניים זרות שמעו את המילים שכתבתי), אבל כטירונית חדשה באחת מהאסכולות העתיקות ביותר בעולם, אני מבקשת להתרעם ולהביע עמדה, אנחנו, המשוררים, הרי אוהבים רוח וצלצולים.

איפשהו בדרך, קצת אחרי אובדן הפואטיקה והליריקה המושקעת, אפשר למצוא נקודת זמן בה אבדו כל שירי האהבה. דבר הצורם מאוד בליבי הצעיר, המנקב את דעתי בשיגעון חסר פשר שאינו מוצא מנוח. על כל אותם שירי אהבה ששמעתי ואהבתי לא הצלחתי למצוא אחד שאמר את המילים שרוחשות בחובי.

אלו, כולם, הם שירי אהבה של מישהו אחר. כלפי מישהו אחר. אחר תמיד. לא רלוונטי אלי. יפה- אבל לא רלוונטי.

גם השירים שלי, לעיתים, מרגישים לי לא רלוונטים כלפיי. כאילו זו הדרך היחידה להתקבל היום בהבנה רציונלית המונית- אני אכתוב עלי, לעצמי, לאירועים מחיי: מי שרוצה, שיבין לבד.

כשאלתרמן כתב- "בידי שנגעו בך דועך השרב", הרגשתי שזו האהבה שלי. כשגולדברג כתבה- "ולמדתי שם לכל ריס וציפורן", אז הרגשתי שאלו מילים מפי. אבל מעבר אליהם, אפישהו שם, לא הצלחתי למצוא את האנשים האחרים, החיים, שיודעים להגיד בדיוק את מה שרוחש בי.

אולי זוהי מהותה של שירה עכשווית, להיות רלוונטית לפרט וליחיד, ולפתוח צוהר לחיים של מישהו אחר.

כמו טלויזיה.

כמו קולנוע.

כמו רדיו.

או אולי אני סתם רוחשת רחשי שוא ופשוט עוד לא פקחתי עין למשורר האחד, ההוא, שאוקיר לו תודה עד סוף ימי. שאשאף לחברת התמיד שלו ואקרא בשקיקה כל מילה שתיכתב בידו. אולי שירי אהבה, ממש כמוני, עוד נדים להם באוויר ומחפשים את המישהו האחד הזה שיתפוס אותם ברגע המתאים ויהפוך אותם למציאות. אולי הם,

ממש כמוני.