אם מהכותרת נשמעת נימה מתנצלת, אז אני מתנצלת על כך. איזה גבר היה חושב בכלל להתנצל על חיבתו לכּוּסיות? כשגברים עורגים לכּוּסיות הם לא מתנצלים, הם כותבים על זה שירים ומלחינים אותם אפילו, ולפעמים הם יוצרים סביב זה בלוג שלם. אני מסתפקת בפוסט.

אם לפני כמה וכמה שנים הייתם שואלים אותי איך נראה גבר חלומותיי, או סתם "מה הטיפוס" שלי, היתה מתקבלת תשובה כזאת בערך: גובה בינוני מינוס (כי אני קטנה, שאוכל להסתכל לו בעיניים), מבנה בינוני – לא רזה מידי, אבל גם לא חסון במיוחד, פנים עדינים, שיער ארוך. שרירים? מה פתאום! מנופח, ערסי, פוּי! מתישהו גם מצאתי אחד שהתאים לתיאור הנ"ל, באוניברסיטה, והייתי איתו שנתיים וחצי, משוכנעת שהפעם לא התפשרתי ולו על קוצו של י'. קורה.

ואז, בתקופת הרווקות-ההוללת-נוסח-ירושלים (כלומר, בעירבון מוגבל) שנפתחה בפני לאחר מכן, פגשתי יום בהיר אחד, או ליתר דיוק, לילה חשוך אחד, בחור אחד. בגובה ממוצע פלוס, פנים גבריים מסותתים, ושרירים שלא ניתן להתעלם מהם מתחת לחולצה צמודה. אפילו עשינו דייט אחד כהלכתו בבית קפה, שאחריו אמרתי לעצמי: "טוב, זה לא שהוא טיפש". ויותר בלחש: "שיט, הוא כזה חתיך!!". בדייט השני הלכנו לרקוד סלסה, ואחריו כבר לא הייתי צריכה לדבר עם עצמי כ"כ הרבה. חזרנו אלי, ותוך כדי שהתנשקנו ואני כרכתי ידי על צווארו או משהו כזה שנהוג לעשות, וליטפתי את זרועותיו, אני זוכרת שפתאום רעמה בי ההכרה: "וואו, שרירים זה מגניב!". עברתי לגב, ריפרפתי על החזה, ואז, כן: "וואו! זה כ-זה מגניב!!". פיק ברכיים ממש (טוב, הוא גם נישק מעולה). כן, מסתבר שרך ועדין זה אולי אסתטי ונעים, אבל קשה זה, זה... איך לומר את זה? זה וואו! קשה זה מדליק. זה מפיל. אתם רואים איך יכולת הביטוי שלי מתדרדרת כשאני רק חושבת על זה, נו. בדייט השלישי הסתבר לי שגברים שמוכנים להשקיע בעצמם את ההשקעה הבלתי מבוטלת כדי להתחטב ולהתקמר קלות במקומות הנכונים, גם נוטים לעתים להשקעת יתר משונה במראה שלהם שמתבטאת, למשל, בהסרת שיער מכל הגוף. את הטרנד הזה דווקא פחות חיבבתי. אבל זה לא גרע מאום מהקסם החדש שגיליתי.

ובכן, הטיפוס האידאלי שלי נראה מאז כך: שיער ארוך, פנים עדינים, אם אפשר, יהיה נחמד. הגודל: גדול וחסון מספיק כדי שיוכל בקלות להרים אותי על הידיים. זה הגודל שקובע. שרירים? כן, בבקשה. ואם אפשר להגדיל בשקל תשעים.

אחר כך שכחתי מזה. טיילתי קצת עם בחורים חביבים ונאים ונטולי קימורים, והתיישבתי במשך שלש שנים בין זרועותיו של בחור שמנמן וקירח, וחשבתי באמת ובתמים שזה המקום הכי טוב בעולם להיות בו, וגם אמרתי לו את זה. וכן, ברור שהוא היה רגיש.

ואז, ללא צורך בשרירים כדי להרים ולזרוק אותי, הוא פשוט הדף אותי מעליו, והלכתי לדרכי, מתגעגעת לזרועות הרכות והעוטפות ההן כמו שתינוק מתגעגע לרחם.
במשך תקופה מסוימת לאחר מכן ריחפתי לי בין זרועות מזרועות שונות. זה היה מן כיף סהרורי שכזה, קצת כמו "הליכת מלאכים"[1] מתמשכת. ובין המלאכים, גיליתי מחדש את קִסמם של בחורים-עם-שרירים. מאז, כל פעם שנקרה אחד כזה בדרכי, זה מעורר בי שמחה של ילדה קטנה שלוקחים אותה לג'ימבּורי או משהו. לפעמים זה מגיע בהפתעה, כי יש בחורים שלא רואים את זה עליהם ממבט ראשון, אלא רק ממגע ראשון. ואז, זה כמו שדרוג בלתי צפוי לביזנס קלאס בטיסה שגם ככה התכוונת לעלות עליה. פרס כזה, שלא עשית כלום כדי לזכות בו. סתם, כי מגיע לך שהחיים יצ'פרו אותך מידי פעם. מה יש.

מפה לשם, זכיתי באיזה פרס מטורף כזה למשך 4 חודשים רצופים. כתוצאה מכך, אני חוששת, פיתחתי התמכרות של ממש. רק שבניגוד להתמכרות רגילה, שבּה האפקט של החומר הולך ודועך, כאן האפקט הולך ומתעצם. זה נורא, אני פשוט עושה לעצמי בושות! אבל אם לעשות סטטיסטיקה משני נתונים, מאז אותה זכייה, כל מי שבאמת עשה לי את זה – היה בחור, ובכן, איך לומר – מפותח.
וגם ממש ממש חכם, כמובן.

באמת!

נו!

הרי אצלי הראש הוא ראש וראשון. פשוט, המקום השני ממש ממש צמוד....

ולסיום, ד"ש ממישהי שאוספת בחורים כאלה, ושמעולם לא עלה על דעתה להתנצל. הכי קרוב שיצא לה זה: "אופס".
מצדיעה. בלי להתנצל.

[1] תאור קצר של ”הליכת מלאכים“ מתוך

http://www.planetnana.co.il/angelwalk/files/events2.htm

עומדים בשני טורים ארוכים של אנשים שמייצרים שביל צר. בשני קצוות השביל עומד מדריך. המדריך הראשון שולח כל אחד בתורו לאט ובעיניים עצומות בשביל  שנוצר. 
שאר האנשים בטור מלטפים, נוגעים ומעבירים את אהבתם הגדולה אליו. תוך כדי מגע וליטוף הוא מובל אל המשך הדרך הנפלאה בין כל החברים האוהבים. בסוף השביל מקבל אותו המדריך השני באהבה מהחוויה המדהימה שעתה עבר ומצרף אותו לסוף הטור. מרגע זה הוא ממשיך לחלוק את האהבה הרבה שזה עתה קיבל אל שאר המלאכים שעוברים בין הטורים.

החוויה הזו מתוארת ע"י מתנסיה כחוויה שמיימית של אהבה ללא תנאי ועונג אדיר. כל המסכות, האינטריגות והפוליטיקות של טינה וחוסר נעימות מתמוססים בחום ובכיף של התרגיל הזה.

אנו משערים שהתרגיל נשמע מוזר ואולי חדשנותו נשמעת אף מרתיעה אך הוא מייצר בצורה מדהימה אהבה וקבלה ללא תנאי במרחב בו הוא מתבצע, ומבוגרים רבים חוו חוויה חזקה ומשחררת דרך התנסות בתרגיל זה. זוהי טכניקה אופנתית היום בעולם שמוצעת במסגרות רבות בהם אין פחד מלנסות דרכים חדשות לאחד ולגבש אנשים ביחד. הטכניקה נחשבת כטיפול ומועברת ע"י מטפלים הוליסטים ומדריכי מודעות מנוסים.