גיבורי הסרט "לשון הפרפר" (ספרד, 2000) הם המורה ואחד הילדים, בכפר קטן בספרד, ערב מלחמת האזרחים - שנת 1935 לערך.

מלבד המסר החברתי שבסרט, ומכיוון שגיבוריו באים מבית הספר, הוא משמש דוגמה נפלאה להוראה דרך הטבע, ולשילוב למידה בכיתה ובשדה.

כשכתבתי את הפוסט, יוטיוב היה עמוס קטעים מתוכו.

הם נמחקו במסגרת ההגנה על זכיויות היוצרים, וזה חשוב שכך יהיה.

אז נסתפק בטריילר, ולמי שלא ראה את הסרט אנסה להשלים.

בקטע הפותח את הטריילר המורה נואם בכיתה. וכך הוא אומר:
 

אולי לא שמתם לב, אבל האביב כמעט הגיע. כשמזג האוויר ישתפר, נצא ללמוד את שיעורי הטבע בחוץ. 
אתם אוהבים את הטבע? [הילדים מושכים כתף בתדהמה]
הבנתי. אפילו לא הבחנתם בו. הטבע, ידידי, הוא המחזה המופלא ביותר המזומן לאדם.
ידעתם שלנמלים יש עדרים שמספקים להם חלב וסוכר?
ושהעכבישים המציאו את הצוללת לפני מיליוני שנים?
האם ידעתם שלפרפרים יש לשון?
הלשון של הפרפר היא כמו חדק של פיל. אבל דקה מאוד וסלילית כמו קפיץ של שעון.

בהמשך הסרט האביב מגיע והכיתה יוצאת אל השדה.

חבורה של עשרים ילדים, קבוצה רב גילית, צועדים בעקבות המורה בין עצי היער (יש תמונה קצרה ובודדת בטריילר).

ואז המורה אומר:

המורה: עיצרו... זוכרים מה שסיפרתי לכם על לשון הפרפר?
תלמיד: שהיא כמו קפיץ של שעון
המורה: נכון! ומדוע? בשביל להגיע אל הצוף שהפרחים טומנים בגביעיהם. נתקדם בזהירות שלא נפריע להם...
תלמיד: מה זה צוף?
המורה: צוף הוא נוזל מתוק שהפרחים מפרישים בשביל למשוך אליהם את החרקים. בתמורה החרקים מפיצים את זרעיהם של הפרחים.

הביטו! הנה אחד!

[אוותר על ההמשך, כי...] 

זהו!
זו כל החוכמה על רגל אחת.

 
בכיתה לומר: כשנצא לטבע נראה....
ובחוץ לומר: זוכרים מה שלמדנו בכיתה....

כך יוצרים קישור בין הנלמד בכיתה לבין עולם המציאות.

די בכך כדי שהנושא הנלמד לא יהפוך לדבר שצריך להתאמץ לזכור,

אלא לדבר הקשור למה שכבר ידוע - חלק איתן ממבנה הדעת של התלמיד.  

בלי שינון ובלי שעמום.

ועל כן חוק הוא:

כל מורה חייב בכל נושא נלמד בכיתה ליצור קשר אחד קטן אל עולם המציאות המוכר לתלמידים.