לשווא. הולדתו ההיסטורית של האינדיבידואל היוותה סתירת לחי לסיכויו להשתחרר מהאטומיזם הממית שהיה טמון בה מלכתחילה, היא שללה את האפשרות שלו להשתחרר מהעוצמה החברתית שהובילה ללידתו ההיסטורית כחלום. לשווא נולד האדם הפרטי כחלום, שתוכנו הובא למציאות על מנת ללעוג לו – כחלום. ללא שום יכולת מעשית לממש פרטיות זו. העוצמה החברתית מנהלת את חייו מרגע הולדתו ועד לרגע "מרידתו" בה. האידיאולוגיה והפנטזיה של האינדיבידואליזם מתממשות בפרסומות המגחכות על חופש. לאחר התרסקות הסולידריות החברתית של המעמד הנמוך, נשכחו מעשי האלימות שהיו דרושים על מנת לבסס את הסולידריות החברתית של העוצמה והסובייקטים של ההיסטוריה נזנחו כאשליה, חלק מהפעלת העוצמה. בתוך כך, הפנטזיה ממשיכה "לעבוד" – כסולידריות חברתית לא מודעת בין המנצלים שקרבנם נעלם, בתור הסיבה הנעלמת לרווחיהם הכלכליים. אך האלימות לא נעלמה. הקפיטליזם ממשיך לנצח בקרב על התודעה, ההוויה נותרה מזמן מאחור. בקרב זה הוא מותיר את התחרות בין האינדיבידואלים כעקרון מוביל של החברה, ומממש שוב ושוב את המצב הטבעי ההובסיאני, את מלחמת הכול בכל, אך עם יתרון ברור בפתיחה למי שמייצרים את האידיאולוגיה הזאת ממש. הדיס-טופיה הכמו-אינדיבידואליסטית היא האמת ההיסטורית, האומללה, עובדה תודעתית שההוויה המתקדמת-טכנית מביטה בה חסרת אונים כאחידה לגמרי. לאחר ההרס הממשי מתלווה לעניין ההרס הפוסט-מודרני: לא נותרה מה"אני" האוטונומי אבן על אבן והוא הוכח כאשליה. כאשליה הוא נזנח ונותר צל, תחת להפוך להיות דגל המאבק. |