בגד או בגידה? (פוסט שלישי בסדרה)
מכיוון שאז לא הצטלמנו בווידיאו, הנה מחול "כפיים" של להקת הקיבוצים, מעכשיו כוריאוגרפיה: רמי באר
בגיל 14 התקבלתי לאולפן המחול בקבוץ געתון, בהנהלת יהודית ארנון. לבשתי בגד-גוף צמוד בצבע ירוק בקבוק. באולם היה קיר שלם כולו מראות. מתוך המראה האכזרית השתקפה דמותי: גוף עגלגל נטול חיטובים וגמישות.
1965 הפסקת סגריה באולפן בגעתון
רציתי לברוח משם אך הדחף לחולל היה חזק מהכול. עמדתי ליד הבר: חנק’ה, המורה לבלט קלאסי, ביקשה למתוח את זרוע ימין. מתחתי. היא אמרה: “יפה. עכשיו דמייני שהיד מתארכת, עוד ועוד. כן, ככה, מצוין. עוד....” - “אבל הגעתי לשיא. אני לא יכולה יותר מזה,” קבלתי. - “בתנועה אין שיא,” אמרה חנק’ה, “התנועה היא אינסופית. כשתביני את זה – תהיי רקדנית.” שעות על שעות עמדתי מול קיר המראות עד שהחלה להתעורר בגופי הבנת התנועה. התנועה התפשטה וגדלה, והחלה להניע את אברי הגוף, עד שהפכה את מתאר-הגוף לרישום הנע בחלל האולם. זה היה רגע מכונן עבורי. בו גיליתי שהתנועה של הגוף הרוקד מפוגגת תסביכים שגורים: הרגליים התארכו, המשקל נעשה קליל והסילואטה הנעה מול המראה הייתה מושלמת. נעורי עברו עלי במחול ובתנועה.
 1967 - בתנועה מול המצלמה
מחוץ לאולפן המחול, משפשטתי את בגדי-הריקוד הגמישים, שבה וחזרה מגבלת התנועה בתוך הלבוש הסטנדרטי. ההיצע היה דל ונמנע ממני היופי הגלום בתנועה החופשית במרחב. אך הקשר בין גוף, תנועה ובגד נחרט בי.
יגאל גודקוב העלה כאן בקפה כמה פוסטים המצביעים על היופי והחשיבות שבתנועה. הנה אחד מהם: http://cafe.themarker.com/post/1581657/
לימים, כאשר רציתי לצלם דגמים שלי, בקשתי מהצלם שישמיע מוזיקה, בגד מצטלם יפה בתנועה.
1984 - הצצה לפוסטים הבאים בסדרה
|
