"עבודת הבית שלך היא לפתוח כל בוקר בכתיבה של רבע שעה על הנושא "מה זאת אהבה?", אמר המטפל השמאני כשעיניו עצומות, וקולו מרוחק, כמו מממד אחר. "אוי, באמת!", מחתה אהובה בקול. "מי לא יודע מה זאת אהבה?". "את!", באה התשובה הנחרצת . "אני כן יודעת מה זאת אהבה, היו לי המון אהבות בחיים שלי", המשיכה אהובה בטיעוניה, אך המטפל הגיש לה כוס מים . הטיפול של היום הסתיים.

איזה שטויות! חשבה אהובה , עושה דרכה מהישוב הקטן בדרום לכיוון פתח תקווה, עירה. ברור שאני יודעת מה זאת אהבה. האם לא הייתי נשואה 15 שנה? האם לא היו לי שתי מערכות יחסים רציניות של שנתיים כל אחת, מאז גירושיי? האם לא אוהבים אותי בעבודה כולם? איזו מין מטלה מוזרה היא זו? ועוד כל יום!

למחרת בבוקר התיישבה לכתוב, סמוכה ובטוחה שתוך פחות מרבע שעה תמלא דף שלם מה זאת אהבה.היא כתבה את הכותרת בזריזות, ואז החלה – "אהבה היא....". אך העט סירב לכתוב. מקללת חרש, עברה למחשב, הקלידה שוב "מה זאת אהבה?", אצבעותיה הזריזות, למודות ההדפסה העיוורת, מרקדות על גבי הקלידים במהירות מסחררת. אהבה היא...אהבה זו....אהבה פירושה....וכלום לא יצא!

רבע שעה חלפה, עברה לה, והמטלה לא בוצעה. מתוסכלת יצאה אהובה לעבודה, נכנסת לפקק הארוך, האינסופי של הזמן הארוך ביותר שקיים – בין 7 וחצי ל-8 בבוקר. החנייה הייתה כבר מלאה עד אפס מקום. אהובה נאלצה לעשות מספר סיבובים ברחובות הקטנים שליד המרכז החינוכי שבו עבדה כיועצת. "לעזאזל! לעזאזל!", קיללה ללא הרף. "למה אף פעם אי אפשר להגיע ולמצוא חנייה פנויה במקום הארור הזה?". היא אותתה שמאלה, ואז התחלף הרמזור לאדום, והיא עצרה בחריקת בלמים צורמנית.

היא נעצה את מבטה ברמזור המנוול הזה, שהחליף את צבעו בכוונה. "נו, כבר, תתחלף לירוק! נו, תתחלף לירוק!" צרחה עליו. משהו משך את תשומת לבה משמאל. היא הסבה מבטה. פרצוף ילד דבוק לשמשת המכונית לצדה התבונן בה, כשחיוך רחב שפוך עליו. זה היה ילד בן 10 בערך, שערו קצוץ, ושיניו צחורות. נורא מצחיק, רטנה לעצמה, אבל אז מצאה את עצמה מחייכת אליו חזרה. בתגובה משך הילד בשרוול אמו, הנהגת.

בתחילה לא רצתה האם לסובב את ראשה, ועל פי תנועות פיה, אין ספק שנזפה בו שיפסיק לבלבל לה את המוח. אך הילד התעקש. האם הפנתה את מבטה. הילד אמר לה משהו וחייך, כשהוא מצביע על אהובה. האם הביטה באהובה. אהובה מצאה את עצמה מחייכת אליה. האם חייכה בחזרה. הרמזור התחלף, ושתי המכוניות נפרדו כל אחת לדרכה.

היה זה יום מוזר ביותר בעבודה. ים של מטלות נחת על שולחנה ללא הרף, אך אהובה לא פלטה מפיה ולו תלונה אחת. היא מצאה את עצמה מחייכת לשליח הדואר, לאיש המזנון, לעובדת הניקיון, לשתי אימהות ממורמרות שדפקו על השולחן שלה, דורשות טיפול מיידי בילדיהן.הן באו מוכנות לקרב, פניהן אדומות, פיותיהן פולטים רשימה אינסופית של עוולות, דרישות לצדק. אהובה רשמה הכול בכרטיס. אחר הרימה פניה ללא ויכוח וחייכה אליהן. לאחר הפתעה רגעית, הפשירו פניהן, והן חייכו אליה בחזרה. אכן, היה זה יום מוזר ביותר!

אהובה ניסתה להיזכר מתי חייכה כל כך הרבה. זה היה קשה להיזכר. במעומעם נזכרה כיצד הייתה פורצת הביתה אחרי הגן, או כיתה א', ומספרת בהתלהבות, כולה חיוכים, איזה יום נהדר היה לה. הוריה הקשיבו בארשת פנים חמורה, ואחר הנחו אותה לא להתלהב יותר מדי. "יותר טוב תלכי לסדר את החדר שלך ותפסיקי לקשקש!", אמרו.

בהדרגה למדה להפסיק לשתף אחרים בחיוכיה. היא גדלה והפכה לנערה חרוצה בלימודים, שכל מכריה הללו ושיבחו את כישוריה. היא עשתה שני תארים באוניברסיטה, והכול העריצו את יכולותיה. "אהובה מאוד כישרונית!", היו הוריה מתגאים בה ללא הרף. היא הביאה עוד הישג ועוד הישג. "אשתי משהו מיוחד! אני כל כך מעריך אותה!", סיפר בעלה לכולם בגאווה. "עם הכישורים שלה היא בטוח תגיע לכנסת!", צייצו חברותיה. המילה "אהבה" לא הוזכרה מעולם.

למחרת שוב ישבה אהובה מול הכותרת "מה זאת אהבה?", ושוב לא הצליחה לכתוב דבר. אחר הצהריים יצאה לקניות בסופר הסמוך. היא לא הצליחה למצוא עגלה פנויה, כי ככה זה ביום חמישי. דקות ארוכות עמדה בצד. לפתע גלגל מישהו עגלה לעברה. היא אחזה בידית והרימה את ראשה בהכרת תודה. זו הייתה אישה קשישה, שגבה כפוף, ושערה לבן. "קחי את העגלה", היא אמרה בקול צרוד. "לך בטח יש הרבה קניות, ואני צריכה רק חלה, אז בשביל מה לי עגלה שלמה?". אהובה הודתה לה בחיוך. החיוך המשיך להיות שפוך על פניה במשך כל זמן הקניות.

למחרת ישבה אהובה שוב מול מטלת הבוקר שלה. גם הפעם נותר הדף ריק. בעבודה היה שוב יום מוזר ביותר. התפוקה שלה התקרבה לאפס. לעתים קרובות בהתה בחלל, כשהיא מהרהרת מדוע אינה מצליחה להגיע להגדרת האהבה. היא ערכה משאל קטן בין חברותיה לחדר. התשובות זרמו במהירות: "אהבה זו נתינה ללא תנאי", "אהבה זה לספק צרכים של האדם האהוב", "אהבה זה לבטל את עצמך מפני רצונו של הזולת". אהובה לא התחברה לאף אחת מההגדרות.

בדרך הביתה מצאה את עצמה מתבוננת ברמזור לעבר מכוניות לצדה. באחת מהן ישבה ילדה קטנה, זהובת צמות, שהתבוננה בה. אהובה חייכה לעברה. הילדה השיבה חיוך. אהובה נתנה גז, כשהיא עדיין מחייכת. היא לא יכלה להסביר מדוע התרחב לבה, או מדוע פיזמה לעצמה כשעלתה במעלית לדירתה.

שבוע עבר, ואהובה הגיעה לפגישה עם המטפל השמאני. "נו, מה כתבת?", שאל. אהובה הוציאה בביישנות דף אחד, שעליו היה רשום משפט אחד. המטפל קרא אותו וחייך. אחר ביקש ממנה לקרוא את השורה בקול. אהובה קראה: "אהבה היא חיוך!". הטיפול אותו יום היה קצר במיוחד, ובסיומו נאמר לה שכעת תהיה הפסקה בטיפולים, אך עליה להיות בקשר ולדווח על כל פעילות חריגה שמתרחשת בחייה.

חודש עבר. אהובה התקשרה למטפל ואמרה לו שלא אירע כל אירוע חריג בחייה. "את בטוחה?", הקשה המטפל השמאני. "משהו יוצא דופן? משהו שאת לא רגילה אליו?". "יש איזה משהו...", ענתה אהובה בהיסוס, "אבל אני לא יודעת אם זה משהו חריג כל כך". המטפל האיץ בה לספר. "בעבר הייתי מקבלת המון מילות הערכה על עבודתי, ובחודש האחרון לא קיבלתי שום הבעת הערכה מאף אחד", השיבה בדכדוך. "אכן, זה דבר חריג", אמר המטפל. "ומה תפס את מקום מילות ההערכה שהיית רגילה אליהן?". "חיוכים. לאן שאני הולכת מחייכים אלי, ואני מחייכת בחזרה", באה התשובה.

"אוי, זה פשוט נורא ואיום!", אמר המטפל . "יכול להיות שכל העולם הפסיק להעריך אותך והתחיל לאהוב אותך?". אהובה שתקה רגע. "אם זה מה שקרה, אז...זה באמת אירוע חריג...", ענתה, וחייכה לעבר האפרכסת. היא יצאה להליכה ברגל בפארק, ואחרי כן עצרה בקיוסק לקנות גלידה. "וניל ובננה", ביקשה. "פעמיים!", שמעה קול לצדה, וגבר זר בנעלי התעמלות וגופיית ספורט חייך אליה. אהובה חייכה אליו בחזרה, והיא לא ראתה בזה אירוע חריג....

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)