כבר בתקופת המקרא, מעת שנבראו בני האדם והתחילו החיים הזוגיים, הכירה התרבות היהודית בגירושין כדרך אפשרית ליציאה מן החיים המשותפים: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָה, וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" (דברים כ"ד 1). ספר הכריתות, הגט, הוא שטר משפטי יהודי המכריז על הגירושין ונותן להם תוקף. שטר הגירושין היהודי מופיע במקרא גם במקומות נוספים (ירמיהו ג' 8, ישעיהו נ' 1) וייתכן כי בימי קדם נכתבה בו ההצהרה: "כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ" (הושע ב' 4).

בעת העתיקה, במאות הראשונות לספירה, הרחיבו חכמים את ההכרה בגירושין ופירטו את הפרקטיקה של עשיית הגט. הסכמתה של המתגרשת לגירושין לא נדרשה באותם ימים בעולם היהודי כמו גם בעולם כולו, אולם חכמים יצרו מחסומים בפני גירושין פזיזים על-ידי צמצום העילות המאפשרות לאיש לגרש את אשתו ועל ידי הטלת מחויבויות כספיות על המתגרש כדוגמת הכתובה. הכתובה, שטר חוב כלכלי שנחתם בשעת הנישואין וחייב את המגרש בתשלומים לגרושתו ובהחזר הנדוניה שהביאה עמה לבית המשותף, יצרה משמעויות כלכליות כבדות לגירושין והשפיעה בכך על שכיחותם. על מטרתה של הכתובה מצהירים חכמים: "שלא תהא [בת הזוג] קלה בעיניו [של בן הזוג] להוציאה [מביתו ולגרשה]" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"א עמוד א'). 

 

היום חלים חוקים נוספים וגירושין אינם מתנהלים רק בבית הדין הרבני, אלא הוקם בית הדין לענייני משפחה.

האישה אינה מקבלת את כתובתה ואף לאחרונה פורסם כי סכום הכתובה יוגבל ל- 120,000 ₪.

הרכוש משותף, שנרכש מכספים משותפים של בני הזוג או רשום על שם שניהם גם יחד, מחולק ביניהם בחלקים שווים בעת הגירושים. אבל מה קורה כשחלק מהרכוש כולל זכויות פנסיה ופרישה הרשומות על שם אחד מבני הזוג?

נושא זה עבר התפתחות משמעותית במהלך 20 השנים האחרונות. בעבר סברו שופטי בית המשפט העליון כי אין לחלק את הנכסים הסוציאליים בין בני הזוג. הנימוק העיקרי לכך היה, שמדובר בכספים ששולמו על ידי המעביד לבן הזוג העובד, כלומר הם נכס אישי שלו, לא נכס משפחתי בר חלוקה. המאמץ שהשקיע בן הזוג העובד בקבלת כספי הפנסיה נתפש כמאמץ אישי שלו בלבד, שלבן הזוג האחר אין חלק בו, ולכן אין מקום ליהנות את בן הזוג האחר מהכסף הזה.

 בעקבות ביקורת בנושא זה החליט בית המשפט העליון, בשורה של פסקי דין, כי כלל זכויות הפנסיה והפרישה שצברו בני הזוג או אחד מהם מיום הנישואים ועד למועד הקרע שייכות לבני הזוג בחלקים שווים, גם אם טרם פרש בן הזוג העובד ממקום עבודתו. נקבע כי בן הזוג האחר יהיה זכאי לחלקו ברגע שימומשו הזכויות - כשבן הזוג העובד יפרוש מעבודתו ויזכה לכספים.

בשנת 2000 אף נערכה עבודה רצינית בנושא מטעם הכנסת.

כיום קיימים פסקי דין לכל הכיוונים באשר לזכויות הפנסיוניות של כל אחד מבני הזוג.

ישנם מיקרים בהם הבעל יעביר מחצית מהפנסיה שלו לאישה.

קיימים גם מיקרים הפוכים, בהם האישה תעביר מחצית מהזכויות הפנסיוניות לבעל.

המקרים המסובכים ביותר הם אלה בהם בהסכם הגירושין נקבע כי הבעל יעביר לגרושתו מחצית מהזכויות הפנסיוניות - כאשר יתחיל לקבל את הפנסיה, בינתיים הבעל נישא מחדש ונפטר, אז עולה השאלה למי שייכת קצבת השאירים - האם היא של האלמנה החדשה, או האם הסכם הגירושין העביר מחצית מהזכויות הצבורות לגרושה ואז לאלמנה נותר רק חצי.

גם סוגיה זו נידונה כבר בבתי המשפט בישראל.

מקרה דומה קיים ב - פנסיה אחת ושתי אלמנות.

בקיצור - זה לא פיקניק להתגרש מהפנסיה.