"בואי. תשחקי איתי. תדמייני שאת יושבת עכשיו מול המסך שלך ואני מדבר איתך באמצעות פונטים מוקלדים במהירות ובצבעים מתחלפים. תני את כל מה שיש לך. תשכחי שאני הפסיכולוג שלך. פשוט תני לתמונות קרבייך לרוץ חופשי."

"קרבייך?" אני נגעלת "כאילו, לא מצאת ביטוי יותר מעפן?"

"קדימה, אביגיל, אנחנו כבר מעבר לזה. אנחנו לא שואבים את הכוח שלנו באמצעות עלבונות. דברי אלי. מה היה שם. מתי בפעם הראשונה ידעת שאת נמשכת לסקס... איך את קוראת לו... דומיננטי? כוחני?"

"מתי ידעת שאתה נמשך לנערות ליווי מסודן?" אני נדלקת כל פעם שאומרים לי משפט שמתחיל ב"אנחנו."

אבל מנואל כבר מזמן פיתח עמידות נגד העלבונות שלי. זה ממש מעליב, שהפסיכולוג שלך לא סופר אותך.

"אני לא יודעת, נו" מה שתמיד מנצח בסשנים המחופפים שלנו, זה שיצר הקשקשנות שלי מת לקבל במה "אני משערת שתמיד. אתה והחיבה שלך למציאת דברים מהשורש, גם כן. זה גם לא שמיכאל לא עושה לי את זה, כפרה עליו, הוא בסדר גמור. סובל את כל השטויות שלי כל השנים, לא ברור לי איך ולמה הוא לא בורח בצעקות. סמרטוט, נו. כיף לו שאני ממררת לו את החיים, בדיוק ההיפך ממה שאני צריכה.

אתה יודע שתמיד נמשכתי לנשים. הוצאת ממני את ההודאה הזאת בנבזיות מרשימה. אין מה לדבר. אבל איכשהו נשים תמיד הצליחו לשעמם אותי. לא יודעת. שים שתי נשים באותה מיטה ומה תקבל? בדיקות והשוואות מי יותר שמנה ואיזה דיאטה כדאי. בחייך. בכלל לא מה שרץ לי כל כך מלוכלך בפנטזיות. במשך השנים שאני עם מיכאל יצא לי לשחק קצת עם נשים. במיוחד כשהוא ברח ממני למילואים הסחבקים שלו. כאילו שהוא לא שיחק שם עם החברים שלו במקלחת בדומינו למי יש יותר גדול. מה, אני לא יודעת מה זה גברים? לי הוא מנסה לספר שהיה לו סבבה 21 יום בלי סקס? אז כשהוא שיחק עם החברים שלו אני שיחקתי עם דנה ונטלי. לא אכפת להן לזרום איתי מידי פעם. בקטנה. כי מה זה מסיבת פיג'מות אם לא וודקה, יין, בירות וסקס מהגיהינום? לא. לא גיהינום. לא מילה טובה, אבל אתה יודע. מורידים חולצה, צובטים קצת את הציצים, לא עושים ממש סקס. רק ליד. נעים כזה. בנות נורא אוהבות לעשות נעים אחת לשנייה. אין בעיה. אז גם אין בעיה לעשות נעים מתחת לתחתונים ולהחדיר אצבעות וללקק כמו שאנחנו באמת אוהבות וכמו שהגברים שלנו עושים לנו, אבל לא כל כך בחשק. ובטח שלא בכזאת מומחיות. מה, לא מגיע לנו שנפרגן לעצמנו כמה אורגזמות ממש מגניבות מידי פעם?

והכול היה בסדר עד שהכרתי את אורלי. השרמוטה הזאת. איך מתאים לי להמשך לשרמוטות. בחיי. היא נכנסה לחיים שלי מכוחות האופל ושקעה עמוק. עברה לגור בלב שלי ולא היה נראה שהיא מתכוונת להתחפף. מיכאל נסע לארצות הברית באחת מנסיעות העסקים הנחשבות שלו, שלא הבנתי אף פעם מה הן רוצות, ואורלי פשוט התחילה לסמס לי הודעות מוזרות בנוסח: "קפה. עוד חצי שעה. תבואי סקסית."

וזה לא שהיא הייתה על קוק או משהו. לא, היא ככה טבעית. מה שאצלי קבור באימא של המחתרת, אצלה מספיק טוב למסיבות בריכה. הרי לכל אחד יש את הפנטזיה הזאת על מישהו ששולט בו, לא ככה? מישהו שקצת מתעלל בו וקצת מדבר אליו מלוכלך וקצת עושה לו דברים רעים... מה, לך אין את זה? באימא שלך? טוב, אתה לא דוגמא לכלום אתה. עם כל הסיפורים שרצים לך פה, הייתי מצפה שתצא סוטה ברמות קשות אבל אני מבינה שאי אפשר להיות גם סוטה וגם בוק."

"קדימה. מה היה שם. מהיום את מפסיקה לאונן ומתחילה לחיות."

"שאימא שלך תפסיק לאונן, נראה אותה." עצבים הוא הביא לי "אבל מעניין שאתה מדבר על אוננות. אמיץ מצידך. כי מה ששכנע אותי ללכת על זה היה משפט חזק של אורלי. היא אמרה שאם יש משהו שמספיק שווה שאביא עליו ביד, הוא גם מספיק שווה שאעשה אותו."

"זה לא מה שאת אומרת על הכתיבה שלך?"

"אז גנבתי מוטיב! גאון, תפסת אותי. כל הכבוד!" מחאתי כפיים. "אפשר להמשיך, או שאתה תקוע על האובססיה להיות מדויק?"

"תמשיך כבודה." מנואל הביא לי את אחד החיוכים היותר מרהיבים שלו. חופשי הייתי עושה אותו אם לא היה לו מקל תקוע בתחת שיוצא מהגרון.

"כן. אז אורלי. אז התחלתי להתרגל איכשהו לנוכחות המוזרה שלה בחיים שלי. היא התחילה להופיע אצלי בערבים עם בקבוק ויסקי ובהתחלה היא הייתה אומרת דברים שלא נראו כאילו הם מובילים לאיזה תכנית על זדונית, אבל כשתפסתי מה קורה, כבר היה אבוד לי.

היא למשל רצתה שארד על ארבע עם מכנסיים או חצאית מופשלים ואתחנן לספנקים, היא הייתה אומרת לי שאני השרמוטה שלה, הזונה שלה, שיש לי הרבה מזל שהיא בסביבה כי הגיע הזמן שאבין איך נראה סקס בליגה של הגדולים ואפסיק לשחק באימא ואימא עם החברות צעצוע שלי. לא הבנתי חצי ממה שהיא אומרת אבל מה שבטוח, התרגשתי. חופשי, כמו שרמוטה אמיתית. אני באמת כזאת. מה לעשות. אני לא מתרגשת מגברים שמחברים לי סרנדות. אני מתרגשת מנשים שנובחות עלי, משכיבות אותי על הברכיים שלהן, מביאות לי את הספנקים של החיים, מכריחות אותי לספור כל מכה ולהגיד תודה, ודוחפות לי אצבעות תוך כדי הפסטיבל. והאמת שאני גם לא מתרגשת מכל אישה שעושה את זה. אבל אורלי, היא ידעה איך להיות כלבה אמיתית ולמצוא את המפתח אל הלב שלי, לפתוח שם את החומות החסומות והרגש האטום שהקפדתי לא לשחרר בחיים והיא הוציא ממני מאוויים ותשוקות שעד היום לא היה לי נעים אפילו לפנטז... הזמן נגמר, נכון? תגיד שהזמן נגמר!"

"תמשיכי" מנואל הסתכל לי ישר בעיניים. אני נשבעת שגם אם היה לו מקרה של חיתוך ורידים בשידור חי מעבר לדלת הוא לא היה נותן לי ללכת.

"אני לא מרגישה אשמה, אני לא מתביישת, התפזר לי הערפל מהמח ואני יודעת שזה הכיוון שלי. אישה שתחזיק אותי קצר. הייתי עוזבת את מיכאל ברגע והולכת לחיות איתה אם היא לא הייתה מחופפת מידי. הייתי יכולה להעביר חיים שלמים ככה, בלפתוח את הבוקר עם הפקודה "תלקקי לי, כלבה" ולחטוף ספנקים ואצבעות פולשניות באלימות לכוס שלי כשאני לא מצייתת על עיוור ועל אוטומט. ככה טוב לי. זאת המציאות שאני רוצה לחיות. עם ציפורניים ששורטות לי את הפטמות וכוח עצום שמתפשט לי בעצמות מתוך ההוויה של הצייתנות המוחלטת. או משהו כזה".

"הזמן נגמר." מלמל מנואל בלי צבע בפנים ומכנסיים שנראו פתאום יותר תפוחות.

"אולי הזמן שלך נגמר" חייכתי "שלי רק התחיל."