היום אני קצת עצובה,

אתמול קברתי אשליה.

זה היה מוות צפוי, הרגתי אותה בעצמי, זה היה מה שנקרא הרג מתוך רחמים.

לא היה לה סיכוי לשרוד, לא היה לה סיכוי לצמוח ולהתהוות למציאות,

היא לא נועדה להגשים את עצמה.

היא נולדה כאשליה וגורלה היה גם למות כזאת.

אני יודעת את כל זה כי אני זאת שהולדתי אותה,

היא התהוותה בתוך מוחי הפורה והזמן שהקדשתי לה נפח בה חיים.

היא היתה מאוד צנועה בחייה, לא היתה צריכה הרבה כדי להיות,

רק קצת תשומת לב והופה.. היא פרחה.

בכל פעם שהיא חשה בצורך בתשומת לב,

אני זאת שהופעלתי ויצאת לחוצות בחיפוש אחרי כזה,

כדי שיהיה לה את מה שהיא צריכה,

תמיד כשמצאתי והיא מילאה את צורכה, היא פרחה

ואני נותרתי חסרת מנוחה.

ראיתי את המעגל הזה כמה פעמים

וידעתי שרק אני אוכל לשבור אותו,

כי מלופ שכזה לא בקלות יוצאים.

הידעה הזאת הביאה אותי להחלטה להרוג אותה.

אני זאת שנתתי לה חיים ואני זאת שאחראית לקחתם.

החלטתי שלא לחכות יותר מדי זמן כדי שלא אתרגל אליה,

אז עשיתי את זה.

לכן היום אני באבל,

כי אתמול קברתי אשליה.

שלי היא היתה, ממני היא נוצרה.

עכשיו היא איננה ואני נותרתי עצובה.