מציאות קבוצתית
מה קורה כששמים שמונה מטופלים יחד בחדר? האם התהליך הקבוצתי מקל עליהם? האם הוא מתאים לכל אחד? הרנן פבולקס – בוגר ומרצה בשלוחת אוניברסיטת לסלי בישראל במסלול להנחיית קבוצות בשילוב אמנויות וחבר בוועד המנהל של המכון לאנליזה קבוצתית – מספק לנו את התשובות לשאלות אלו ומשתף אותנו ברזי המקצוע ובשיטת הטיפול המשולבת בה הוא דוגל.
מעבר למילים הרנן פבולקס מרצה בלסלי כבר 3 שנים ועוסק בטיפול 21 שנה. אצלו, דווקא העובדה שהוא הגיע למקצוע ללא שפה אמנותית פלסטית עשירה, תרמה מאוד לתהליכים הטיפוליים עם מטופליו. "מה שאני מצליח או לא מצליח לראות ולהביע בעצמי באמנות זה בדיוק מה שמחבר אותי למטופלים שלי. כשמטופל לא מצליח לצייר משהו אני מזדהה איתו", הוא מספר. לאחר תואר ראשון במדעי ההתנהגות החל הרנן את דרכו בעבודה עם נוער והתחבר עם סטודנט שהיה זקוק לעזרה בפרקטיקום. יחד, הם עבדו עם קבוצות במשך שנתיים בהן נחשף הרנן לטיפול הקבוצתי. את חלק מיתרונות הטיפול הקבוצתי הבין הרנן עוד בשלבים המוקדמים כשעבד עם נוער. "אחד הדברים שלמדתי די מהר זה שלגשת לנוער במרחב שבנוי רק משיחה זה חסר סיכוי. זה מכניס אותם מראש למקום שמאיים עליהם. נער שצריך לדבר הרבה פעמים מוצא את עצמו נלחץ", מסביר הרנן. המסקנה הזו הובילה אותו להבנה כי הוא מחפש לעסוק בטיפול שהוא לא רק מילולי אלא כזה המתקשר גם בדרכים אחרות – טיפול באמנות.
עניין של גישה כאשר סיים הרנן את לימודיו במסלול לטיפול בהבעה ויצירה (פסיכודרמה) בלסלי, החל לעבוד בקליניקה עם מטופלים מבוגרים יותר. "פתאום הבנתי שאני יכול להשתמש בכלים שלמדתי עם כל אוכלוסייה שיתנו לי ולא רק עם נוער. עבדתי עם קשישים, נשים מוכות, גברים אלימים, ועוד. כמובן ששיטת ההנחיה והקצב שלה משתנה מקבוצה לקבוצה". היום, לאחר לימודים של גישות שונות, משלב הרנן את הגישה של פוקס עם האינטר מודל. האחת מתמקדת בדיבור ובהשפעה של דיאלוגים על המטופלים, השנייה משלבת אמנויות שונות בתהליך הטיפול. "למרות שבהתחלה ניסיתי למצוא שיטות אחרות מדיבור, הגעתי למסקנה שהדיבור הוא דרך אמנותית נוספת להתבטא – מעבר לאמנות לפלסטית, תיאטרון או תנועה", הוא מודה. הגישה המשולבת והייחודית בה משתמש הרנן בטיפול הקבוצתי הופכת את הטיפול, לטענתו, למאוד גמיש ומתאים ליכולות ולצרכים של כל מטופל. "המטופל יכול להתחיל לספר על עצמו, בדיבור למשל, ואז הקבוצה יכולה לקום ולשחק את הסיטואציה. מטופל אחר יכול להעדיף לצייר אותה או בכלל להתחיל בציור וממנו להוציא דמויות אותן אפשר לשחק. יש מגוון רב של אפשרויות".
הכוח שבקבוצה לצד עבודתו כמרצה בלסלי, עוסק הרנן בשני סוגי הטיפול – פרטני וקבוצתי – ודואג להדגיש את ההבדלים באופי הטיפול. "בטיפול הקבוצתי אתה שווה לכל מי שנוכח בחדר ולפעמים גם למנחה וישנה תנועה מתמדת בין המקום של הנזקק למקום של נתינה לאחרים", מסביר הרנן. "בטיפול פרטני הדבר מעט שונה. אין מסביבך את האנשים שיזדקקו לך או יתנו לך – יש מולך רק את המטפל והוא תמיד חזק ממך, מה ששם אותך במקום של הנזקק כל הזמן".
אין ספק שלכל מטופל מתאימה שיטת טיפול אחרת, אך עם זאת, היום, ישנה כבר הבנה בעולם שלטיפול הקבוצתי ישנו ערך מוסף על הטיפול הפרטני. "הטיפול הקבוצתי למעשה מאפשר להמחיש את מה שקורה בעולם האמיתי", מסביר הרנן, "זה כאילו מלאכותי אבל המלאכותיות מתפוגגת ומהר מאוד אתה מקבל את זה כמציאות".
להעביר את זה הלאה את מה שלקח להרנן 20 שנה ללמוד – הוא מוציא החוצה ומעביר לסטודנטים שלו. "הזעתי על כל פריט ידע שלי והיום זו תפיסה שאני בא איתה ויכול להעביר אותה לאנשים. ללמד פה, עבורי, זה ממש להראות את הסוף של הדרך שעוברים. אני יכול ממש להראות שכל תהליך הלימודים הזה עובד – וזה מדהים". כאשר הוא לא מלמד או עובד בביה"ס לחינוך מיוחד, משקיע הרנן את זמנו בקליניקה הפרטית שלו. ומה הלאה? הרנן לא רואה עצמו מפסיק ללמד בשנים הקרובות והוא שואף להתקדם גם במכון לאנליזה קבוצתית. גם כמטפל, הרנן לא מפסיק לרגע ללמוד, להתחדש ולשכלל את שיטת הטיפול שלו מתוך הסתכלות רב ממדית - על הפרטני, הקבוצתי והחברתי כמשתלבים אחד בתוך השני. ולמי שמעוניין להרחיב ולקרוא על אנליזה קבוצתית ועל פוקס, הרנן ממליץ על הספר "חלומות בפסיכותרפיה קבוצתית" (עורכים: רובי פרידמן, קלאודיו נרי ומלקולם פיינס).
|