אלה מכם שמגרדים את הראש ברגע זה, ותוהים אם התבלבלתי מעט, ונזכרתי רק עכשיו, באיחור קל, לשאול אתכם איך היה בשבועות, כנראה לא היו שותפים לחגיגות המונדיאל שנערכו בכל רחבי העולם במהלך החודש האחרון. חבל.

כן, אני בחורה. כן, אני אוהבת כדורגל (נשמע כמעט כאילו אני מתנצלת על כך, אבל לא), לא סתם אוהבת, אלא אוהבת ברמה של- "אל תפריעו לי, אל תדברו איתי, יש משחק!". אותי זה כלל לא מפתיע, אבל עדיין יש לי תחושה שבקרב אנשים רבים, העובדה הזו נראית תמוהה במקצת.

מהצד הנשי של המתרס, התגובות הן בעיקר בסגנון של תדהמה, על גבול הזעזוע (אם תשאלו אותי, אולי גם שמץ של קנאה), מגברים קיבלתי מבטי בוז מפעם לפעם (כאילו באהבתי לכדורגל, אני מחללת את קודש הקודשים שלהם, או משהו כזה... אפשר לחשוב, אני לא אמרתי כלום כשגברים נכנסו חזק לנישה של הסרת השיער בלייזר), הם בעיקר היו סקפטיים לגבי כל העניין (עדיין בטוחים שזו הצגה, כדי להתחבב עליכם יותר? ואני שואלת, למה שארצה לעשות זאת?! ואם בכל זאת זו המטרה שלי, אני פשוט יכולה להסתובב ערומה, דורש הרבה פחות זמן ומאמץ, ויעיל מיידית...) ואני בעיקר רציתי שכולם יפסיקו להציק, וייתנו לי לראות את 22 החתיכים החסונים שמתרוצצים ברחבי האצטדיון, ועושים אומנות על הדשא.

כן, אומנות. מה יש? אחרי הכל, אני לא מבינה איך ומתי הכדורגל הספיק לנכס לעצמו את השם האיום הזה בקרב נשים, נראה לי שזו קונספירציה אחת גדולה של מישהו (עוד לא לגמרי ברור לי של מי). דמיינו לעצמכם, בילוי קבוצתי, הכולל דרמה, אקשן, הפתעות, אכזבות וכמה רגעים מרגשים במיוחד. זה יכול להיות תיאור של צפייה ב"טיטאניק" בקולנוע... או של חוויית הצפייה במשחק כדורגל! (תאמינו לי, אני מעדיפה את השני).

דרך אגב, יש גם אנשים שפרגנו. את אלה אני אוהבת. כן ירבו!

אני לא מתיימרת להבין בכדורגל מקומי, מודה באשמה, אף פעם לא כל כך ניסיתי. אתם יכולים לשמור לעצמכם את בית"ר והשאר, אבל כשזה מגיע לכדורגל עולמי, אני לגמרי בעניין.

אז מה היה לנו בתפריט בחודש האחרון?

-          לא הרבה לימודים בכלל

-          שעות רבות בעבודה, לרוב תוך צפייה במשחקים (שששש, אל תגלו לאף אחד)

-          יותר מידי כסף שיצא על שלל פינוקים קולינריים ואלכוהוליים (אבל היי, זה מעודד את הכלכלה, לא?)

-          מספר איומים לאשפוז במחלקה הסגורה, שם הצעקות שלי (גוווווול) לא יפריעו לאף אחד

-          די הרבה חברים מתוסכלים (טוב, בעיקר חברות) שהזנחתי, אבל אל דאגה, הפיצוי יגיע בעיתו

-          31 ימים של הנאת כדורגל צרופה

-          64 משחקים

-          אלופת עולם שעשתה היסטוריה (ומגיע לה)

ובנימה אישית יותר, אני רוצה להודות למבחר הפאבים שפתחו את דלתותיהם ולבבותיהם, והעניקו לנו צ'ייסרים על חשבון הבית לרוב, תודה לחברים שהזמינו אליהם, תודה לחברים שהצטרפו לצפיית משחקים אפילו שזה לא כל כך עניין אותם, רק כדי לבלות קצת זמן איכות יחד, ותודה בעיקר שלא הפריעו. תודה לדייגו פורלן, שסיפק את הסחורה רוב הזמן, ותודה שהוא נראה כל כך טוב במדים הלבנים האלה, ותודה לאוסקר טברס שאני מחבבת כל כך (המאמן האהוב עלי), ותודה ליוגי לב שהגיע למקום השני (ברשימת המאמנים שלי כמובן, מגיע לו רק בגלל השם. אה, כן, והוא גם מאמן לא רע), ותודה לסווארז היקר על הצלה שלא תיאמן (אני במקומו הייתי עושה את אותו הדבר בדיוק), ותודה לברזיל ששיחקה כדורגל כיפי, עד שנפלה חזק. תודה לקאקא שנראה כל כך טוב, אפילו שלא הלך לו יותר מידי הפעם (לא נורא, יש לו 4 שנים להתאמן על זה), ותודה לדל-בוסקה שהגיע עם קבוצה גדולה מהחיים, ותודה לקסיאס, השוער הכי שווה שאני מכירה (אחרי שסזאר אכזב אותי מעט), ותודה לערוץ 1 שבזכותם אפשר היה לשם שינוי לראות את המונדיאל בכל חור נידח (ותודה למשלמי האגרה), ותודה לפול, התמנון הכי מפורסם עלי אדמות. אין כמוכם, הייתם גדולים!

אני לא יודעת אם אני יותר עצובה או שמחה שזה נגמר, אולי זה טוב שמונדיאל יש רק פעם ב-4 שנים. אז עכשיו אפשר לחזור לשגרה (זה יהיה לא קל בכלל), ובע"ה נתראה בברזיל (תרתי משמע) 2014 לעוד חוויית כדורגל בלתי נשכחת...

ושיהיה חג שמח!