באחד המסעות נחתתי בעולם שלא כולו טוב; מוכה טמפרטורות קיצוניות, מבורך באדמה עשירה ותושבים עניים, בשלטונות כוחניים, אנשים קשים, יציבות רכה וחסרת אמונה. סביבה המצמיחה אידיאולוגיה של לקיחת המקסימום שאפשר ונתינת המינימום שצריך, כל זאת בגיבוי רציונל, אידיאולוגיה, פרוטוקול, סיסטמה ופרוצדורה.

מארחנו, יהודי חובש כיפה בארץ, מניח תפילין ושומר כשרות גם כשהוא לא - לא יודע מה הוא ירא, לי נראה, שאת השמיים הוא לא - לוקח אותנו לבורדל. נו, המקום הזה, שצעירות מתעקלות סביב עמוד ניירוסטה לקול מוסיקה קצבית ולחושך זרקורים סגולים ואדומים, בתפאורת וילאות וספות בגווני הבורדו, כשמלבושיהן המעטים מגיבים לכוחות הכבידה, אך איבריהן לא, ואז מתעלקות  ונעות להנאת הקהל, או שמא נאות להנעתו.

ידידנו לא עומד בפני ובגוף הנחישות השיווקית והתשוקה הכיבושית, ונעתר להפצרות אחת מתריסרי המחוטבות. זו, לאחר הסדרת והסרת הטקניקליטיס, עולה במיומנות של רוכבות מקצועיות לרכיבה צפופה על ירכיו.

קונספט הרכיבה מוזר משהו: קונצפטואלית, אם נתעמק, הפוך ונעיק במורכבות התופעה המרתקת, המורכבת היא בעצם המרכיבה, המשנעת, וזאת על אף שהיא נותרת במקומה, כלומר יורדת מהמרכיב בדיוק בנקודה בה עלתה, ובקנאק של היפוך תפקידים הזוי, דווקא המרכיב מגיע למחוזות שאף כלי רכב אחר לא יכול היה להביאו לשם ללא המורכבת.

תוך כדי מסעו מיטיבנו פונה אלינו, רוכן, אוחז ברכבו, שלא יפול, ממתיק ומבאר, מתאדק ומתחזק ומצהיר ש"אמונתי באל מתגברת, אם ברא כאלה מלאכים."

12/6/2010