לאחרונה חשתי בדידות מה בביקוריי בקפה. אין תגובות, אין ביקורים, מתברר שהיה בלגן גדול. החברים בוכים, מקטרים, נבהלים, בורחים, משתתקים. השטיח נמשך מתחת לרגלינו. קשה להתרגל לחידושים, הדברים לא כשהיו.

אבל השינוי קורה בכל מקרה. לאט לאט חוזרים לשגרה ומגלים שאולי, לפחות חלק, היה לטובה. זה יכול לתת פרספקטיבה על תהליכי שינוי. 

קשה לשנות. זה דורש להשתנות. אני נוטה להאחז בקיים גם אם התיישן, גם אם אינו משרת אותי היטב, גם אם אני שונאת את המצב ומייחלת שמשהו ישתנה. זה נכון, אתם יודעים, לגבי כל תחום בחיים.

ואז משהו משתנה. פיטרו אותי מהעבודה, הזוגיות עלתה על שרטון, החליפו את התוכנות, שידרגו את הפלטפורמה.

עומדות אז בפניי כמה אפשרויות. המפתה מכולן היא להאשים את הסביבה, את המצב, את הנסיבות. בדרך כלל זה לא מקדם אותי ואף מוביל אותי לאפשרות הבאה: לרדת מהעגלה, להסתגר ולהימנע.

לאורך שנות האבולוציה, המינים השורדים היו אלה שהסתגלו לשינויים והתאימו עצמם למצבים חדשים. בעולם שלנו, שבו מתרחשים שינויים מהירים במיוחד, וגם מוסדות המשפחה והקהילה שינו את פניהם - עלי למצוא דרכים להסתגל, להשתנות, למצוא את דרכי ואת ייחודי. בכל גיל ובכל מצב.

להשתנות לבד זה לא קל. אולי בלתי אפשרי. אני שבויה באמונות, פרדיגמות ותפיסת עולם שמסתירות לי את האפשרויות הנוספות, שמכתיבות לי דימוי עצמי ודפוסים חקוקים היטב, לצד תכונות מדהימות, חוזקות וכשרונות, שלעיתים נחבאים ולא באים לידי ביטוי. כדי לחשוף יכולות, להניע את עצמי ולבסס בתוכי מערכת אמונות תומכות שינוי, עלי להכניס לתמונה כוח נוסף. דמות חיצונית שתשקף לי את עצמי, שתלווה אותי כברת דרך, שתתמוך בכוונותי ורצונותי ותדרבן אותי להמשיך במקומות בהם תש כוחי או מצאתי תרוצים. ותאמינו לי, יש לי תרוצים.

האימון האישי לא סתם פרץ בשנים האחרונות. הוא מהווה אלטרנטיבה לחבר טוב ומחוייב, הוא מהווה אלטרנטיבה למורה לחיים, לרב או לכומר. לבן משפחה מחוייב.

אני מאמינה באימון. אני מאמינה שכדי לצאת מאזורי נוחות, כדי להתאמן על דפוסי תקשורת והתקשרות חדשים, כדי לפגוש את העולם ממקום אחראי, כדי לממש את רצונותי במציאות, כדי להתחזק ולחזק את משמעות חיי - עליי לשוב ולהתאמן. אם באמצעות סדנה או קבוצה, ואם בעזרת מאמן שנבחר בקפידה ומתאים לצרכיי. 

בניגוד לרוחות הנושבות בעולם האימון, אני מאמינה שפונקציית המאמן/ת לא תעלם. אולי תקבל שם קצת אחר ויותר אופנתי, אך הדרישה לדמות תומכת ומלווה רק תגדל. באמריקה, למשל, כבר יש חברות חוץ ארגוניות שקמו בעקבות המודעות לרמות הדיכאון המתעצמות בקרב עובדים, דבר שעולה לחברות כסף רב עקב העדרויות ושחיקה ביצירתיות. חברות אלה מציעות מערכת תמיכה ואימון לעובדים.

בישראל עדיין סוחטים את הלימון ומדחיקים את הדיכאון. אני מקווה שהצומת בה נמצא עולם האימון בארץ יוביל למציאת דרכים חדשות ובינתיים ממליצה לכל אחד ואחת למצוא מאמנ/ת וללכת על זה!