כל הדברים הטובים באים לסופם מתישהו.
זו יכולה להיות אהבה גדולה שנגמרת ביום בהיר אחד וזה יכול להיות סוואל קייצי קצר שמגיע מאלפי קילומטרים לביקור של יממה.
ללוות אתך בתקופת הגסיסה שלך זה היה הדבר הכי קשה שחוויתי אי פעם בחיים האלה.
כבר חוויתי אכזבות ולב שבור, אבל לראות אתך, את הגיבור שלי, הולך ודועך מיום ליום זה כמו לעמוד מול מראה מאוד אכזרית שלא מהססת להטיח בי את האמת.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שעברת ניתוח להסרת הגידול הראשון. זה היה בריאות, בגלל העישון, והמשכת לחיות עם ריאה אחת חצי חיים נוספים. מי חשב בכלל שזה יחזור ?
ואז הגיעה הבשורה הרעה האחרת, והפעם זה היה סופי.
לעמוד כבר לא יכולת. לראות אתך מאבד את שיווי המשקל שלך ונופל כמו תינוק שלא מצליח להתרומם שוב היה כואב לא פחות מלראות אתך שוכב עם מכונת הנשמה במיטה שלך, בבית שלך.
לא רצית למות בבי"ח. אז התגייסנו כולנו למענך. סעדנו אותך, אהבנו אותך אפילו יותר, כי ידענו שהסוף קרוב.
ואני ? מה אני כבר מבינה במוות עצמו ? אתה החוויה הראשונה שלי שקשורה לזה, והלוואי וזה לא היית אתה.
הלוואי וזה היה בנאדם שהייתי אוהבת פחות, שלא היה משפיע לי על החיים, שלא היה מכיר לי את הים.
אני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול. הכנת פופקורן, ושפכת את כל תכולת השקית לשקית ניילון גדולה יותר. היא התנפחה והתמלאה באדים. זה היה בחורף. לבשת מעיל חום שהיה נראה כמו פוך נעים. החנית את הרנו האפורה שלך בחנייה, וצעדנו אל עבר החוף. החול היה שטוח בגלל הרוח, היה אוויר קר והשמיים היו בצבע טורקיז חזק. התיישבנו על סירת דייגים לבנה ואכלנו את הפופקורן ביחד. אני לא זוכרת על מה דברנו, אבל היו רגעים של שתיקה מדהימים שהעצימו את החוויה הזאת בצורה בלתי נשכחת. היינו רק שלושתנו בעולם הזה, אתה, הים ואני.
לצעוד אחרי התכריך הלבן שעטף אותך ביום הלוויה שלך היה רגע השבירה.
משום מקום הגיע לו בכי מתפרץ, כמו גל גדול שמשליך את עצמו קדימה, במכה, מסה אדירה של מים נשפכו ממני לשתי שניות, שתי שניות שעצרו את הכל סביבי, הקפיאו את כל עשרות האנשים שהגיעו לכבד אתך הרגע האחרון הזה אתך, והשאירו אותי בועטת בבועה קשה שמסרבת להתנפץ.
מאז לא בכיתי כמעט במשך שנה. עברתי לגור אצל סבתא. אתה מכיר אותה טוב יותר ממני, אתה יודע כמה היא קשה. רגעי השבירה שלה שלא מפסיקים להימשך גם היום עדיין מקשים עליי. ההתחלה הייתה הכי קשה. אומנם גדלתי בבית הזה, אבל המעבר לכאן היה שונה. הייתי מתפדחת מלקום בבוקר ולראות אותה ערה אחרי לילה נטול שינה ועיניים אדומות מבכי.
והשיחות הקצרות בארוחת הצהריים ? אתה חושב שהן לא היו קשות ? כשהיא הייתה שואלת משום מקום אם אני מתגעגעת אליך, ואם טוב לי כאן. כל שאלה כזאת הייתה כמו נעיצת סכין בחזה. וכמה קשה היה לשלוף את הסכין הזאת בחזרה, שהייתה מלווה אותי ימים ארוכים.
אני חושבת שלא הצלחתי לבכות כי האבל שלי לא השתווה בכלל לאבל של אמא ורוי. הן אלו שאיבדו אבא. אדם שהוא לא רק דמות שליוותה אותן כל החיים שלהן, אלא עולם ומלואו. אז הרגשתי שאני חייבת להיות שם עבורן, חזקה יותר, צינית ומצחיקה.
ביום גילוי המצבה אמא מתקרבת אליי, מחבקת אותי מאחור ושואלת אותי, בוכה, "את לא מתגעגעת אליו ? "
עוד סכין. עוד בכי מתייפח חירשי שמציף הכל מבפנים מחדש. עוד ימים ארוכים של סבל נמשך בניסיונות קשים לאחות את הפצע מחדש.
לפעמים אני שוכבת במיטה וחושבת עליך מחשבות של פעם.  על כל הדברים הרעים שעשיתי, על ההתנהגות האנוכית והלא מתחשבת שלי. אני רוצה לתרץ את זה ב"הייתי ילדה, מה כבר הבנתי? " אבל זו תהיה דרך קלה להתמודד עם המחשבות האלה ולנער מעליהן אחריות.
זה היה שיעור שהייתי צריכה לעבור. להתמודד עם השדים מהעבר, כדי להגיע למצב של שלום בהווה, בכל פעם כשאני חושבת עליך.
אתה יודע כמה זה קשה ? להתמודד עם שקרים ? להתמודד עם חלק ממך שקברת ולא היית מוכן לחיות איתו ?
עברה כבר שנה וחצי מאז שהלכת. שנה של בכי, צער, כאב, געגוע, תיסכול, געגוע, פחד, תבוסה, שנאה , בדידות, מחנק, כעס , חרדה , התייסרות, געגוע, געגוע, געגוע, געגוע, געגוע, געגוע.
היום המחשבות קצת פחות כואבות.
משהו בי לומד לאט לקבל את העובדה שאתה כבר לא תחזור. שהמוות הזה קורה והוא בלתי נמנע. שהבכי הזה הוא בסדר, כי זו דרך שבה הגוף משחרר לחצים, ונרגע. שזה בסדר להרגיש עצובה ושאף אחד בעולם לא יצליח לעולם להבין אותי, ושעם הזמן, הכאב יילך וירגע.
הלוואי ויום אחד כל השיכנועים העצמיים האלה יגשימו את עצמם.
אתה בנאדם מדהים.
אף פעם לא אמרתי לך שאני אוהבת אתך.
משהו באמירת שלושת המילים האלה תמיד הייתה בעיה עבורי. תמיד התקשיתי בלהוציא אותן מהפה שלי גם עבור אנשים שאהבתי והתאהבתי בהם. אפילו לעצמי אני לא מעיזה לומר את זה.
תמיד היית מסתכל על הצד הטוב שבדבר. לא  היית מחפש שלילי. היית ניגש לאנשים מלא חמלה וטוב ורצון לעזור ולהיות ולתמוך. גם כשהיית מנוצל, היית מחייך וממשיך הלאה. טינה וכעס לא היו משנים מעשה שכבר נעשה.
ארוחות שישי כבר לא אותו הדבר בלעדיך.
אין מי שישב בראש השולחן, ילעס בצורה קולנית ומצחיקה, יספר בדיחות מצחיקות ששמע היום בעבודה. אין מי שינשק נשיקות רטובות על הלחי, כשיד אחת מצמידה את הלחי.
אין מי שיריב איתי על המזלג הארוך, על המסור הישן לחתיכת הלחם שתמיד רצינו שתזרוק כי הוא סתם עושה רעש,
אין מי שיראה סרטי אקשן בפול ווליום בכוונה להרגיז את סבתא, אין מי שידאג, אין מי שיחבק כמוך. אין מי שיחבק כמוך.
אני מתגעגעת לבטן הגדולה שלך שתמיד הייתה מציצה מתחת לחולצות הפלאנל המשובצות שלך, לסנדלים התנכיות העתיקות שלך, שתמיד היית נועל, גם כשהיית לובש חליפה מהודרת לעבודה.
אני הכי מתגעגעת לצחוק המתגלגל שלך.
לאמא ורוי, מתחילות לצחוק אחריך, מבלי לדעת למה, רק בגלל שנדבקו בצחוק הזה.
הלכת והשארת אותי תלוייה על עץ ממש גבוה. גם היום אני מחפשת ענפים יציבים לרדת בהם בהדרגה. לפעמים לוקח זמן. כמו שיעורים שונים שאני לומדת בחיים.
טוב לי להיות כאן למעלה. זה גורם לי לראות דברים באור אחר, בצורה שלא הייתי רואה כשהיית בחיים.
אבל אני מתגעגעת לקרקע. לריח החי של אדמה רטובה. לעשבים בגובה המותניים שמלטפים וזזים עם שירת הרוח. להסתכל לאנשים בגובה העיניים.
אני יודעת שאתה נמצא במקום טוב יותר. כל מקום עדיף על פני הכאב והסבל שחווית בתקופה האחרונה. נפטרת מהסבל שלך סוף סוף. אז עכשיו אתה נח. אז תנוח. תשב ותשלים פערים עם באבא , תעלו זיכרונות מעירק הרחוקה, על כוס קפה שחור או איזה אבטיח עם גבינה לבנה.
תודה שהיית חלק מהחיים שלי.
תודה שהכרת לי את הים.
תודה שכעסת. תודה שצחקת. תודה שאהבת.