כתב: אדגר אלן פו
תרגם: זאב ז'בוטינסקי
כחצות ליל קר וסער, עת אני, שבור הצער,
בספרי חכמה נשכחת הסתכלתי נים-וער,
בא קשקוש סתום בדלת, קל כדפק יד נחשלת
יד חוששת - יד שואלת מחסה לדל או גר.
"זה אורח" - כה לחשתי - "זה אורח, זר או גר
זה אורח, לא יותר".
זכורני : ליל עצבת - סופת חורף מיבבת
אש כירים, נעזבת, גוססה באור חיור;
ליל אין-סוף, אין קץ לחבל - לא הואילו ספרי-הבל
השכיחני את האבל - את הצער הבוער
את לנורה שנמוגה כהמג חלום עובר
כחלום, ולא יותר.
וילונות הומים ברחש צקו לחש, הגו-נחש
ארגמן יריע משי נף אימתה בהסתר.
להרגיע לב קודח, אל עצמי בקול בוטח
שוב אמרתי : "זה אורח, הלך-לילה מאחר
גר אחד תועה בדרך, זר בנשף מאחר
זהו, זה ולא יותר".
נח לרוח היגע, שב לבי להרגע,
וקראתי : "הו יסלח נא - לא יכולתי לברר
מה זה, יד קלה דופקת או רצפת חדרי שורקת,
כי נרדמתי לי בשקט תרדמה בין נים וער"
ופתחתי את הדלת בעודני מדבר :
אפלה - ולא יותר.
ובתהום רבה סקרתי, והחרשתי, והרהרתי
הרהורים שפה בן-חלד מעולם עוד לא הרהר.
אפלה - ולא נאורה ; דומיה - ולא נעורה ;
ופתאום השם "לנורה" את שלות הליל נקר.
את השם אני לחשתי : הד באופל התנער
הד באופל, לא יותר.
וחזרתי דום לשבת, ולבבי אכל-להבת
ופתאום שנה הדפק, אך כעת מצד אחר.
אז אמרתי : "זה הרוח מנדנד תריס פתוח
על הקיר מקיש הלוח : סוד הכשף מתברר.
חלוני אפתח אביטה, והכשף יתברר
זה הרוח, לא יותר."
הרימותי את מסגרת החלון - וגדל-תפארת
בא עורב ישיש כנצח - בא גבוה וקודר,
בא יהיר כלורד בריטני, בקידה לא ברכני,
והמריא לו זכורני, לתבנית תחת-הנר
לתבנית של ראש אתונה על קירי באור הנר
שמה נח - ולא יותר.
בעינים בו דבקתי ומתוך עצבי שחקתי
על גאות פניו שחקתי והתלתי בו לאמר :
"כרבלתו מקצת נקרחת, אך לבו הוא לב אל-פחד,
אלופי מעמק שחת בו הליל שליט ישור !
מה שמך בין שרי-תפת, שם, באופל גיא עכור ?"
ויקרא : "אל עד-אין-דור."
כה אמר - ברור שמעתי, ותמוה לו תמהתי,
אם-כי טעם לא הבנתי - לא יכולתי עוד לפתור :
מי שמע כי בוא תבאנה כנפי-טרף תוך-מעונה ?
מי על סמל ראש אתונה, כה בליל, חזה ציפור
עוף מוזר, קודר כחושך, עז-מראה, קדמון, שחור
ונקרא "אל עד-אין-דור" ?
אך לא זע, לא ראש הניע, ואחרת לא הביע
כי אולי בזאת לבהו נשתפך עד המקור.
נח קפוא על האנדרטא - ולחשתי : "למה באת ?
כי מחר מבית-צרתה עוף תעוף אל אור ודרור
כתקוות, כאח ורע, נוס תנוס אל אור ודרור".
הוא קרא : "אל עד-אין-דור".
נזדעזעתי - כי הפעם בא אמרהו אמר-טעם
ואמרתי : "בעליך למדך ביום מצור
איזה דך נואש מסבר, מעונה יגון ושבר,
שצמא שלות הקבר ופרש מגיל ואור
שחדל שירי תוחלת, עד היו למזמור
המילים "אל עד-אין-דור".
בעינים בו דבקתי ומתוך עצבי שחקתי,
וכסא סגול כוננתי מול הנר והציפור,
ונשענתי, נלאה-רוח, לקטיפת כריו לנוח,
והוספתי דום לשוח עם נפשי, צמא לפתור
מה ניבא לי האורח המוזר והשחור
בקריאת "אל עד-אין-דור" ?
דום חקרתי והרהרתי, דום בזיו עיניו סקרתי ;
מבטו לעמקי-נפש חדרני עד לבעור.
חזיונות ללא הביע ... דמיונות ללא הגיע ...
על כסאי לאט הרתיע נר השמן גלי-אור
הוי, אותה על כר המשי הסגול בגלי-אור
לא אראה - אל עד-אין-דור ...
הס ! מה זה ? הקטורת ריח ? הד כנפי אראל פורח ?
רחשן אזני מרגשת, אם עיני סגי-נהור !
"לא נדני אל עדנה - זה צירו מביא לי הנה
כוס מרגוע - תן-נא, תן-נא, כי ארוה ובל אזכור
תן למחות זכון לנורה - תן לשכוח ולשכור ! "
סח העוף : " אל עד-אין-דור".
"עוף-כנף או שר-של-מטה, כנביא עונה לי אתה !
ויהי-מי שהטילך, אם סופה או צר שחור,
כי-על-כן נדחת הנה - לנוותי שסר ממנה
גיל ואושר, ויכסנה ליל-צלמוות, -בי אמור :
היפרח צרי הישע ? האמצא את הר-המור ? "
ויקרא : "אל עד-אין-דור" .
"עוף-כנף או שר-של-מטה, מעני נביא נתת !
נא חנני, והודע-נא ללבי רווי ממרור,
אם מקבר אעבורה אל גן-עדן, המסתורה
בו תופיע לי לנורה, בת-אלמות, עלמת-אור
אם אראנה ברקיע מזהירה בנזר-אור ? "
ויקרא : " אל עד-אין-דור ".
"צא ולך, שטן !" רעמתי בחרון אפי, וקמתי
"שוב לסער, שוב לתופת - שם יאה לך מדור !
אל תשאיר נוצה שמתה - אות לשקר זו נבאת !
אל ביתי פרצת פתע והבאת בו מגור
אל תפריע, צא, עזבני ערירי בדמי ודרור ! "
ויקרא : " אל עד-אין-דור ".
ונשאר, נשאר נטוע - לא ינוע, לא יזוע,
לא יסור מראש אתונה ולנצח לא ימור ;
ומבט עיניו מביע חלומות שטן מריע,
והנר אותו מגיה ומרתיע צל שחור ;
ונפשי לאור וחופש מהכתם השחור
לא תקום - אל עד-אין-דור !