כנראה שככה זה בכל העולם. הורים מוכשרים במקצועם, שעשו משהו בחייהם, והפכו לשם דבר בתחום עיסוקם, מגדלים דור שני לכישרון משפחתי שלעיתים אף עולה על המקור.

כאן בישראל כולנו מכירים את התופעה שנקראת, משפחת בנאי, דור שני ושלישי של זמרים ושחקנים. משפחה מבורכת שאינה יורדת מסדר היום התרבותי של ארץ ישראל כמעט מאז קום המדינה.

גם בעולם הספורט יש לא מעט דוגמאות משפחתיות של כישרון משפחתי שעובר בירושה. רק במונדיאל האחרון, שזכה לכינוי "המונדיאל המשפחתי", היו שתי דוגמאות לאבות שאימנו את בניהם, בנבחרת ארה"ב ובנבחרת סלובקיה, שגם הוכיחו שאין מדובר כאן בפרוטקציה, אלא בכישרון של ממש והם הפגינו יכולת מרשימה. בנבחרת גאנה היו שלושה מצאצאיו של כוכב הכדורגל האפריקאי הגדול ביותר, עבאדי פלה. וגם בענפי הספורט האחרים לא חסרות דוגמאות של כישרון תורשתי.

ישנן גם מקרים של הורים שעסקו בתחום מסויים ולא זכו להכרה ומנסים להעביר את אהבתם אל הדור והבא ולדחוף אותם להצליח היכן שהם בעצמם נכשלו.

בשני המקרים כמובן גם הרבה תלוי גם ברצון של הילד או הילדה לעסוק בכך, קודם כתחביב ואחר כך כשיגדלו גם כמקצוע לחיים. לא משנה כמה אתה חושב שהוא מוכשר והוא עילוי שלא היה כמותו מעולם, בסופו של דבר הכדור (או הגיטרה) בידיים שלו.

אני מאמין שבחלק ממוחם של הורים אלו עוברת הפנטזיה לשחק לצידם של ילדיהם, קלושה ככל שתהיה אם מדובר בכדורגל (להפוך לאב בגיל צעיר, לפרוש בגיל מאוחר ולקוות שהבן שלך, יהיה באמת כזה טוב, בשביל לעלות לשחק בבוגרים של הקבוצה בה אתה משחק) או במקרה של מוזיקאים ושחקני קולנוע זאת אפשרות הרבה יותר סבירה שיוצאת לפועל מדי פעם ואנו עדים לה.

במקרה של  פרנק זאפה, מוזיקאי אמריקני חלוצי ושנוי במחלוקת, מדובר במצב שונה לחלוטין, אין עוררין על כשרונו, הוא זכה להערכה רבה עוד בחייו והוא צובר מעריצים חדשים בכל יום. אין ספק גם לגבי כשרונו המוכח של בנו, הוא הוריש לו את הוירטואוזיות על הגיטרה. אפילו פער הגילאים לא כזה גדול, ומתאים מאוד לעבודה מוזיקלית משותפת של אב ובן על במה אחת.

רק דבר אחד לא מסתדר וקוטע את האידליה המשפחתית המפוארת. 

פרנק הולך לעולמו בדצמבר 1993, בגיל 53 בלבד, הוא מותיר אחריו מורשת מוזיקלית מפוארת שנמשכה שלושים שנה והולידה מעל ל-80 אלבומים !!!!! שהשפיעו על מיליוני מעריצים מרחבי הגלובוס וביניהם גם הרבה מוזיקאים מפורסמים כמו ג'ימי הנדריקס וג'ון לנון.

הוא הותיר אחריו גם את אישתו, גייל, בנותיו - מון -לייט ודיווה ובניו - דוויזל והאמט (שמות אמריקאיים נפוצים מאוד, כיאה לרוח ההומוריסטית שאפפה את חייו ואת יצירתו)

דוויזל היה בן 24 ביום שאביו נפטר, הוא בדיוק החל לצעוד שוב את צעדיו הראשונים בעולם המוזיקה, לאחר הפסקה של כמה שנים שבהם הוא עסק בטלוויזיה. הוא חוזר אל הגיטרה שהוא כל כך אוהב, ובין השפעותיו ניתן למצוא את ג'ימי הנדריקס ואדי ואן היילן.

רק כעבור 12 שנים מאז פטירתו של אביו, ב-2005, לאחר שעבד על פרוייקט קאברים שכולל את כמעט כל הגיטריסטים הגדולים בהיסטוריה, הוא מחליט להתמודד עם החומרים של אביו המנוח.

הוא מגבש סביבו הרכב נגנים משובח והם מתחילים לעבוד ביחד לקראת סיבוב הופעות באירופה תחת הכותרת המחייבת - zappa plays zappa .

רף הציפיות הוא גבוה במיוחד, גם בגלל המורכבות של המוזיקה, אך בעיקר בגלל המטען הרגשי. למרות שאביו נפטר לפני יותר מעשר שנים, דוויזל, מתרגש מאוד מהפרוייקט ויש לו אין ספור חששות, בכל זאת מדובר פה במפעל חייו של אביו, שאותו הוא רוצה לשמר ולחשוף בפני קהלים חדשים.

"זה משהו שחשבתי עליו זמן רב, בשביל לגשת לפרוייקט כזה נדרשת הרבה חשיבה מוקדמת. אתה לא יכול לקום בוקר אחד ולהחליט, אני הולך להקים להקה שתנגן את המוזיקה של פרנק החל ממחר. זה יותר מדי קשה לניגון, ואתה צריך למצוא אנשים שאתה יכול לסמוך עליהם, שיוכלו להוציא לפועל את החומרים האלה ויכבדו את המוזיקה" כך דוויזל מספר על תהליך ההחלטה וגם חושף קצת מחששותיו. 

אך מהר מאוד חששותיו של דוויזל מתפוגגים וסיבוב ההופעות מצליח. הוא זוכה לביקורות טובות ולשבחים, גם על הרעיון של הנצחת המוזיקה של אביו, וגם על הרמה הטכנית הגבוהה שהם הפגינו בנגינתם את כמה מהחומרים המורכבים ביותר של זאפה האב.

במהלך הסיבוב הוא גם זוכה לסוג של הגשמת חלום והוא מארח בחלק מההופעות, כמה חברים של אביו שניגנו בהרכבים המקוריים - נפוליאון מרפי ברוק (סקסופון, חליל ושירה), סטיב ואי (גיטרה חשמלית) וטרי בוזיו (תופים), כשלעיתים גם פרנק המנוח חוזר מן המתים ומופיע על גבי מסכי וידאו, ומצטרף לביצוע השירים בעזרת טכנולגיית סינכרון מתקדמת.

פברואר 2009, דוויזל זאפה על בימת טקס פרסי הגראמי ה- 51 כשמאחוריו ההרכב, zappa plays zappa, כולל את נפוליאון, ואי ובוזיו, הם מבצעים את "peache en regalia" מהאלבום "Hot Rats" שיצא ב1969 בדיוק לאחר שדוויזל הגיח לאוויר העולם ופרנק הקדיש את האלבום למענו. בסיום השיר דוויזל ניגש לקבל את פרס הגראמי על הקטע האינסטורמטלי הטוב ביותר של השנה, אותו "peaches en regalia" של אביו.

ארבעים שנה לאחר היוולדו ולאחר יציאת האלבום שהוקדש לו, אביו זוכה להכרה המגיעה לו. דוויזל מתקשה להסתיר את הדמעות, 15 שנה לאחר מות אביו וארבעים שנה אחרי ההקדשה ההיא, הוא מקדיש לו את הפרס בחזרה.

ביום רביעי דוויזל מגיע אלינו יחד עם מפעל ההנצחה המכובד של מורשת פרנק זאפה המפוארת.  פרנק זאפה זה לא, אבל זה עדיין זאפה. זאפה מנגן זאפה.