הרפתקה בברצלונה

לצפייה במסך מלא

הרפתקה בברצלונה

‎72

בריאות ומדע

100 תגובות יום שלישי, 13/7/10, 11:56

הייתי לבד. דיברתי עם אנשים. קצת בספרדית, קצת באיטלקית, קצת בצרפתית, קצת באנגלית. הם היו מצחיקים, הם היו נחמדים. חייכתי הרבה, גם התחבקתי. ראיתי חתולים מאושרים. ראיתי אנשים עניים. ראיתי אמנות שגרמה לי להתרגש ואפילו לבכות. חזרתי, אבל נשארתי עוד קצת שם. קניתי מיליון בגדים. הכתבה השבוע ב'את'.

חלון ראווה בעיר. לא בזבזתי, חסכתי (יש לי תיאוריה חשבונית מיוחדת. תיאוריית היחסות הפרטית שלי)

לפני הנסיעה לברצלונה מזהירה אותי חברה: "את מחייכת יותר מדיי". לדבריה, עליי למתן את חביבותי הכללית, כיוון שהיא עלולה למשוך אליי רועי–זונות ממוצא רוסי או ערבי ולשגר אותי, כפותה באיזה שק, למדינות העולם השלישי על תקן זונה. אני עונה לה שאני באמת לא חושבת שיש ביקוש רב בעולם, גם השלישי, לזונות בנות 45.

כבר במטוס ממיורקה לברצלונה פורשת עליי את חסותה פילאר בת ה–71. היא אלמנה, ובמקור מברצלונה, כמו שתי אחיותיה ואחיה, אבל כשהתחתנה עברה בעקבות בעלה לסביליה. היא דוברת ספרדית בלבד, ללא מילה אנגלית "אבל שולטת בכל הדיאלקטים, כמו קטלאנית, גליסיאנית, באסקית", היא אומרת בגאווה, והשיחה בינינו מתנהלת בספרדית שוטפת שלה ורצוצה שלי, פרי נישואיי לגבר מאורוגוואי, שזאת ההזדמנות להכות על חטא הטמטום, שלא יצאתי מהם עם משהו יותר סביר מגמגום פתטי. בהמראה היא ממהרת להצטלב ("אני לא פאחארו - ציפור! היא מסבירה), ולאחר מכן, בחצי שעת טיסה, מצליחה לספר לי את כל סיפור חייה, פלאס על אחותה הגרה בברצלונה, שסובלת מאוסטואופורוזיס ושברה את הירך ומאושפזת, אבל הבעיה האמיתית שלה היא דיכאון, והיא, פילאר, נוסעת לרומם את רוחה. אחותה זו אינה אלמנה, נהפוכו - בעלה בן ה–87 בריא וכשיר ורב–און ושוחה כל יום בים של ברצלונה - אך גברים, את יודעת... למה הם שווים? נאנחת פילאר, אנחה בינלאומית שאינה צריכה לתרגום. אחרי הנחיתה, כשאני מביעה את רצוני לקחת מונית למלון, מתמרמרת פילאר על המחיר המופקע, מעמיסה אותי על האוטובוס הרלוונטי, שיש בו גם מקום מיוחד למזוודות (ועולה 6 יורו לעומת 35 יורו במונית) ונפרדת ממני בנשיקות. כן, בהחלט משתלם לחייך לזרים.

רובע אל ראבאל. ככה הוא נראה מחלון המלון שלי ואין יותר אותנטי מזה

אני מתמקמת ליד הראמבלה ברובע אל ראבאל, שהוא מסורתית רובע העניים והפועלים והפשע והזנות של ברצלונה, אבל באה העירייה והקימה בו את הפקולטות לגיאוגרפיה ולפילוסופיה ולהיסטוריה של האוניברסיטה, ואת הספרייה הלאומית של קטלוניה - כולם מבני–ענק, ואת MACBA - שהוא המוזיאון הלאומי לאמנות בת–זמננו, בתכנונו של האדריכל האמריקני בעל השם הבינלאומי ריצ'רד מאייר (שזה בניין, שכשאתם מבקרים בו לא אכפת לכם מהן התערוכות המוצגות, מרוב שהוא יפה. אתם מסתכלים רק על האולמות והמסדרונות. בכולופן עכשיו מוצגת בו תערוכה נהדרת מיצירותיו של האמן הגרמני–אמריקאי שהיה מהמובילים בשנות ה–60/70 קונרד לוג Lueg פישר) - והפכה את הרובע המוזנח לשעבר ליעד תיירות מלא בוטיקים קטנים ובתי קפה אופנתיים. ושלא תחשבו שהרובע קודם היה איזה ג'יפה, גם ברובע הזה הבניינים נבנו ברמה של פאר שלא מוכרת לנו בישראל.

MACBA

גאודי לא מת במקום כשנדרס על ידי החשמלית, כשהתבונן בתוכניות של הסגרדה פמיליה והלך מולה. עוברי–אורח הביאו אותו לבית–החולים לעניים סנטה קראו, כלומר הצלב הקדוש, ושם מת מפצעיו. ובית החולים הזה הוא מבנה מימי הביניים, שנמצא בפינת הרחוב של המלון שלי, ברובע אל ראבאל האמור. את בית החולים - ברחוב שנקרא היום על שמו, קארר ל'אוספיטל, הקים המסדר הנוצרי הכרמליטי סביב חצר פנימית קצת מוזנחת, והיום יש בו מכללה לאמנות וספרייה לסטודנטים. עם הספרן אני מתיידדת והוא אומר לי שבחצר יש אינטרנט אלחוטי חופשי, ודלתות העץ הגדולות של החצר פתוחות עד 23:00 ושאני מוזמנת להתחבר, בספרייה, או בחצר, או איפה שבא לי. יש כאן גם בית קפה זרוק שפתוח כמעט כל היום, ובר. וגם - אני פתאום שמה לב - מין גן ילדים מוזר, מגודר ברשתות, שכל המתקנים בו נראים ממש קטנים לילדים. וכשאני מתקרבת, אני מגלה שהפציינטים הם חתולים, חתולי רחוב לשעבר, ומבקשת להיכנס ולצלם, ושלושה מתנדבים צעירים, פנקיסטים, פותחים לי את דלת הברזל, ומספרים שזו קרן מיוחדת שדואגת לחתולי הרחוב בברצלונה. ובאמת אני מבחינה בכך שבברצלונה אין חתולים עזובים ברחוב. אף לא אחד. וגם ב'גן הילדים לחתולים' אין יותר מעשרים מסכנים שאיתרע גורלם ללון במלונות מרופדות ולאכול אוכל רטוב מפחיות ולשחק בקולקציה מגוונת של כדורים ובובות ברני מרחוב סומסום.

מעון לחתולים

אבל לא רק בחתולים מטפלים כאן. לוקח לי רק יומיים לקלוט, שבכנסיית סנט אנטוני, רחוב אחד מהראמבלה, וגם ממלונות היוקרה לתיירים וגם מהמלון הצנוע שלי, נמצא אחד מבתי התמחוי של העיר, והתור השקט שמשתרך מחוץ לו בכל שעות היום הוא הפן השני של המחירים המשתלמים בברצלונה שגורמים לי לקנות כאן ארון בגדים שלם. תור שקט של אנשים שלבושים ממש בסדר, כולל ז'קטים, אבל אין להם כסף לאכול. ובשמונה בערב, כשהסוחרים בשוק לה בוקרייה סוגרים את היום, הם עורמים קבוע את תצוגות הפירות הנפלאות שנשארו וכבר לא יהיו טריים למחר ואת המיצים הטרופיים הצבעוניים, וההומלסים באים, וכשבית התמחוי כבר סגור, זוכים לארוחת ערב בריאותית. וככה זה כאן, מדי יום ביומו. החתולים עם הוויסקס וההומלסים עם האנונה והאננס. ובמאמר מוסגר לשבחה של כל פעילות הצדקה הזאת - אני לא רואה את בית התמחוי המרכזי של עיריית תל אביב נפתח בלוק אחד מרחוב דיזנגוף.

בשוק

תגיד לי, אני שואלת את המלצר בבר הקבוע שלי - שמתגלה כאיטלקי, אז אני עוברת לאיטלקית שוטפת, פרי לימודיי בשגרירות איטליה בארץ, אחרי שאתם לוקחים מהחזיר את הרגל שלו כדי לעשות חאמון - אגב, איך קוראים לחזיר באיטלקית, גם פורקו?
"בעיקרון מאיאלֶה. אפשר גם פורקו, אבל לא כדאי, כי אצלנו פורקו זה יותר קללה"...
טוב, בקיצור, מה עושים עם שאר החזיר?
"את לא מבינה", הוא זורם איתי. "מהחזיר עושים כאן הכל. לא רק אוכלים אותו. עושים ממנו סבון, בגדים, תיקים, זה כמו דלק כאן".
הו, כמה מקסים לשמוע.
"נכון?", הוא מחייך אליי. "אז להביא לך את הקולה לייט ואת הסלט חסה עם המוצרלה?"

מיליונים בעולם מתאבלים כבר 2000 ומשהו שנים על מותו של אדם אחד, וכשאני נכנסת למוזיאון הלאומי לאמנות של קטלוניה ועומדת מול התמונות האפלוליות הבארוקיות של פרנסיסקו סורבאראן, עם מקור אור אחד במרכז התמונה, כשהוא מספיד את ישו, אני מתרה בעצמי - מיא, אל תבכי. הבנאדם כבר מת, ואין מה לעשות. סורבאראן הספרדי, אמן הדרמה, טוען את הצליבה בכל כך הרבה טראגיות, סבל וייסורים (עוד יותר מהרגיל אצל אמנים אחרים, תארו לכן שזה אפשרי!), שפשוט אין מנוס מלשאול את עצמך: "מי האנשים הרעים האלה שרדפו את הבחור הצעיר שבסך הכל רצה להביא קצת טוב לעולם?". אל תוותרו על המוזיאון הזה. מכל המוזיאונים לאמנות בעיר - לכו על זה בפסגת מונז'ואיק. לא צריך יותר. זה מוזיאון שיש בו הכל - אמנות עתיקה, רנסאנס/בארוק ומודרנית (כלומר בעיקר אימפרסיוניזם ספרדי) במינון מושלם, קל לעיכול ולא עמוס. יש כאן גם חדרון פיקאסו, אין כאן כמעט תיירים, והנוף אל העיר מפסגת מונז'ואיק מרהיב.

ישו של סורבאראן

קניתי המון בגדים - שמלות, חולצות, סנדלים, מכנסיים, תיקים, חגורות, שעונים - וכתבתי על זה כתבה שלמה, שמתפרסמת השבוע בגיליון 'את'. הכי נדלקתי על מוכרת אחת, שקניתי ממנה בערך חצי חנות, בגדים בטוב טעם, מונוכרומטיים, באפור, כחול מעושן, לבן, ורדרד, שחדה לי חידה: "נחשי מאיפה אני?" "מאיפה לי לדעת?" עניתי לה בשאלה. "כי זה קרוב למדינה שלך!" השיבה לי. כן, היא סורית, שש שנים בברצלונה ולא מתכוונת לחזור. "ולא איכפת לי מפוליטיקה אבל אני נגד המשטר!" הצהירה מיד. "כן, גם אני", צחקתי. "גם לי לא איכפת מפוליטיקה ואני נגד הממשלה. אני מתעניינת רק בבגדים!" - "גם אני מתעניינת רק בבגדים!", הודיעה, כשהיא אורזת לי את החבילה הנאה, שלא עלתה הרבה בכלל (משהו כמו 120 יורו לחמישה פריטים) ומצרפת אליה עוד שני זוגות עגילים שבחרתי, בחינם. וכמובן שחשבתי שאילו כל העולם היה מתעניין רק בבגדים, תחשבו איזה עולם נפלא זה היה. נפרדנו בחיבוק.

בלילה אני יוצאת שוב לבר של סטודנטים באחורי השוק, שם עולה כוס יין (לבן חמוץ) שני יורו, ומתבוננת בעניין במשחק טניס–שולחן בגינה ציבורית. אני לא לבד. קהל הצופים המינימליסטי מונה גם גבר נאה עם צמה, שאוכל פסטה עם לחם (הלו, איפה משטרת הפחמימות?) ושותה יין אדום. כשהכוס השנייה מתרוקנת, ותמהוני–השכונה נאספים לצפות במשחק הסוער, הוא עובר לשולחן שלי ומציג את עצמו: דמיאן, רופא ומשתיל מוח–עצם מפרנקפורט, שנמצא בברצלונה לרגל כנס של חברת תרופות. כשאני מספרת שאני מישראל הוא צוחק ואומר שגם בגרמניה וגם בספרד מדברים רק על המצב בישראל... אני כמובן מסרבת נחרצות לדבר על פוליטיקה ודורשת לדבר על בגדים (לדאבוני הוא שונא שופינג), זוגיות (יש לו בת בת חמש, הוא לא נשוי, אין לו חברה, אין לו זמן לצאת) ותחביבים (כשחיין לשעבר הוא שוחה פעם בשבוע, כי אין לו זמן בגלל העבודה). אנחנו צוחקים הרבה והוא מתעקש ללוות אותי למלוני. פקיד הקבלה מחייך אליי בערמומיות. אבל דמיאן, מטר תשעים ומשהו של ביישנות, רק מחייך במסתוריות.

פסיפס רומי של אשה זקנה, במוזיאון לארכיאולוגיה

יום אחד אני יושבת להתבונן במשחק כדורת של קשישי העיר. לא, כאן כלבים לא מחרבנים על המגרש כמו ברוטשילד. הם זורקים את כדורי המתכת הקטנים ברצינות תהומית. אני זוכרת שאבא שלי לימד אותי לשחק כשהייתי קטנה. היה לנו סט ממתכת וסט מעץ. הגינה מלאה אמהות עם ילדים. ליה, המורה שלי לאיטלקית בשגרירות, אומרת לנו תמיד שהגברים בארץ מאוד שוויוניים. שבאיטליה נדיר לראות גבר דוחף עגלת ילדים ברחוב. גם בברצלונה אני שמה לב שזהו המצב. הגבר הלטיני כנראה לא ממש צעד לתוך המאה ה–21. לכן, כשמתיישב על ידי בגינה גבר עם עגלה, אני גאה מאוד ששוויון האשה הגיע גם לספרד ומדמיינת לי את אשתו, אשת הקריירה המצליחה, העושה לילות כימים בעבודתה, כשהיא יכולה לסמוך במאה אחוז על בנזוגה המטפל בבנם השמנמן. בלי להתבלבל הוא מבריג את בקבוק התינוק ומערה אליו את תכולתה של פחית פנטה. להשלמת הדיאטה המזינה הוא פותח שקית צ'יטוס ונותן בידו. התינוק, משום מה, מתחיל להשתעל. אני מחייכת לעצמי - כנראה אחד מחיוכיי הרחבים מדיי. הגבר הפמיניסט מתעודד ומושיט לעברי בחיוך את שקית הצ'יטוס. אין, אני אומרת לכם, אין על חיוך. חיוך יפתח בפניכם כל דלת. ■