כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חן הקוקייה

    \"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"
    ז'אן ז'אק רוסו

    ארכיון

    הרפתקה בברצלונה

    100 תגובות   יום שלישי, 13/7/10, 11:56

    הייתי לבד. דיברתי עם אנשים. קצת בספרדית, קצת באיטלקית, קצת בצרפתית, קצת באנגלית. הם היו מצחיקים, הם היו נחמדים. חייכתי הרבה, גם התחבקתי. ראיתי חתולים מאושרים. ראיתי אנשים עניים. ראיתי אמנות שגרמה לי להתרגש ואפילו לבכות. חזרתי, אבל נשארתי עוד קצת שם. קניתי מיליון בגדים. הכתבה השבוע ב'את'.


    ''
      

    חלון ראווה בעיר. לא בזבזתי, חסכתי (יש לי תיאוריה חשבונית מיוחדת. תיאוריית היחסות הפרטית שלי)

     

    לפני הנסיעה לברצלונה מזהירה אותי חברה: "את מחייכת יותר מדיי". לדבריה, עליי למתן את חביבותי הכללית, כיוון שהיא עלולה למשוך אליי רועי–זונות ממוצא רוסי או ערבי ולשגר אותי, כפותה באיזה שק, למדינות העולם השלישי על תקן זונה. אני עונה לה שאני באמת לא חושבת שיש ביקוש רב בעולם, גם השלישי, לזונות בנות 45.

    כבר במטוס ממיורקה לברצלונה פורשת עליי את חסותה פילאר בת ה–71. היא אלמנה, ובמקור מברצלונה, כמו שתי אחיותיה ואחיה, אבל כשהתחתנה עברה בעקבות בעלה לסביליה. היא דוברת ספרדית בלבד, ללא מילה אנגלית "אבל שולטת בכל הדיאלקטים, כמו קטלאנית, גליסיאנית, באסקית", היא אומרת בגאווה, והשיחה בינינו מתנהלת בספרדית שוטפת שלה ורצוצה שלי, פרי נישואיי לגבר מאורוגוואי, שזאת ההזדמנות להכות על חטא הטמטום, שלא יצאתי מהם עם משהו יותר סביר מגמגום פתטי. בהמראה היא ממהרת להצטלב ("אני לא פאחארו - ציפור! היא מסבירה), ולאחר מכן, בחצי שעת טיסה, מצליחה לספר לי את כל סיפור חייה, פלאס על אחותה הגרה בברצלונה, שסובלת מאוסטואופורוזיס ושברה את הירך ומאושפזת, אבל הבעיה האמיתית שלה היא דיכאון, והיא, פילאר, נוסעת לרומם את רוחה. אחותה זו אינה אלמנה, נהפוכו - בעלה בן ה–87 בריא וכשיר ורב–און ושוחה כל יום בים של ברצלונה - אך גברים, את יודעת... למה הם שווים? נאנחת פילאר, אנחה בינלאומית שאינה צריכה לתרגום. אחרי הנחיתה, כשאני מביעה את רצוני לקחת מונית למלון, מתמרמרת פילאר על המחיר המופקע, מעמיסה אותי על האוטובוס הרלוונטי, שיש בו גם מקום מיוחד למזוודות (ועולה 6 יורו לעומת 35 יורו במונית) ונפרדת ממני בנשיקות. כן, בהחלט משתלם לחייך לזרים.

     

    ''

    רובע אל ראבאל. ככה הוא נראה מחלון המלון שלי ואין יותר אותנטי מזה

     

    אני מתמקמת ליד הראמבלה ברובע אל ראבאל, שהוא מסורתית רובע העניים והפועלים והפשע והזנות של ברצלונה, אבל באה העירייה והקימה בו את הפקולטות לגיאוגרפיה ולפילוסופיה ולהיסטוריה של האוניברסיטה, ואת הספרייה הלאומית של קטלוניה - כולם מבני–ענק, ואת MACBA - שהוא המוזיאון הלאומי לאמנות בת–זמננו, בתכנונו של האדריכל האמריקני בעל השם הבינלאומי ריצ'רד מאייר (שזה בניין, שכשאתם מבקרים בו לא אכפת לכם מהן התערוכות המוצגות, מרוב שהוא יפה. אתם מסתכלים רק על האולמות והמסדרונות. בכולופן  עכשיו מוצגת בו תערוכה נהדרת מיצירותיו של האמן הגרמני–אמריקאי שהיה מהמובילים בשנות ה–60/70 קונרד לוג Lueg פישר) - והפכה את הרובע המוזנח לשעבר ליעד תיירות מלא בוטיקים קטנים ובתי קפה אופנתיים. ושלא תחשבו שהרובע קודם היה איזה ג'יפה, גם ברובע הזה הבניינים נבנו ברמה של פאר שלא מוכרת לנו בישראל.


    ''

    MACBA

     

    גאודי לא מת במקום כשנדרס על ידי החשמלית, כשהתבונן בתוכניות של הסגרדה פמיליה והלך מולה. עוברי–אורח הביאו אותו לבית–החולים לעניים סנטה קראו, כלומר הצלב הקדוש, ושם מת מפצעיו. ובית החולים הזה הוא מבנה מימי הביניים, שנמצא בפינת הרחוב של המלון שלי, ברובע אל ראבאל האמור. את בית החולים - ברחוב שנקרא היום על שמו, קארר ל'אוספיטל, הקים המסדר הנוצרי הכרמליטי סביב חצר פנימית קצת מוזנחת, והיום יש בו מכללה לאמנות וספרייה לסטודנטים. עם הספרן אני מתיידדת והוא אומר לי שבחצר יש אינטרנט אלחוטי חופשי, ודלתות העץ הגדולות של החצר פתוחות עד 23:00 ושאני מוזמנת להתחבר, בספרייה, או בחצר, או איפה שבא לי. יש כאן גם בית קפה זרוק שפתוח כמעט כל היום, ובר. וגם - אני פתאום שמה לב - מין גן ילדים מוזר, מגודר ברשתות, שכל המתקנים בו נראים ממש קטנים לילדים. וכשאני מתקרבת, אני מגלה שהפציינטים הם חתולים, חתולי רחוב לשעבר, ומבקשת להיכנס ולצלם, ושלושה מתנדבים צעירים, פנקיסטים, פותחים לי את דלת הברזל, ומספרים שזו קרן מיוחדת שדואגת לחתולי הרחוב בברצלונה. ובאמת אני מבחינה בכך שבברצלונה אין חתולים עזובים ברחוב. אף לא אחד. וגם ב'גן הילדים לחתולים' אין יותר מעשרים מסכנים שאיתרע גורלם ללון במלונות מרופדות ולאכול אוכל רטוב מפחיות ולשחק בקולקציה מגוונת של כדורים ובובות ברני מרחוב סומסום.

     

    ''

    מעון לחתולים

     

    אבל לא רק בחתולים מטפלים כאן. לוקח לי רק יומיים לקלוט, שבכנסיית סנט אנטוני, רחוב אחד מהראמבלה, וגם ממלונות היוקרה לתיירים וגם מהמלון הצנוע שלי, נמצא אחד מבתי התמחוי של העיר, והתור השקט שמשתרך מחוץ לו בכל שעות היום הוא הפן השני של המחירים המשתלמים בברצלונה שגורמים לי לקנות כאן ארון בגדים שלם. תור שקט של אנשים שלבושים ממש בסדר, כולל ז'קטים, אבל אין להם כסף לאכול. ובשמונה בערב, כשהסוחרים בשוק לה בוקרייה סוגרים את היום, הם עורמים קבוע את תצוגות הפירות הנפלאות שנשארו וכבר לא יהיו טריים למחר ואת המיצים הטרופיים הצבעוניים, וההומלסים באים, וכשבית התמחוי כבר סגור, זוכים לארוחת ערב בריאותית. וככה זה כאן, מדי יום ביומו. החתולים עם הוויסקס וההומלסים עם האנונה והאננס. ובמאמר מוסגר לשבחה של כל פעילות הצדקה הזאת - אני לא רואה את בית התמחוי המרכזי של עיריית תל אביב נפתח בלוק אחד מרחוב דיזנגוף.

     

    ''

    בשוק

     

    תגיד לי, אני שואלת את המלצר בבר הקבוע שלי - שמתגלה כאיטלקי, אז אני עוברת לאיטלקית שוטפת, פרי לימודיי בשגרירות איטליה בארץ, אחרי שאתם לוקחים מהחזיר את הרגל שלו כדי לעשות חאמון - אגב, איך קוראים לחזיר באיטלקית, גם פורקו?
    "בעיקרון מאיאלֶה. אפשר גם פורקו, אבל לא כדאי, כי אצלנו פורקו זה יותר קללה"...
    טוב, בקיצור, מה עושים עם שאר החזיר?
    "את לא מבינה", הוא זורם איתי. "מהחזיר עושים כאן הכל. לא רק אוכלים אותו. עושים ממנו סבון, בגדים, תיקים, זה כמו דלק כאן".
    הו, כמה מקסים לשמוע.
    "נכון?", הוא מחייך אליי. "אז להביא לך את הקולה לייט ואת הסלט חסה עם המוצרלה?"

    מיליונים בעולם מתאבלים כבר 2000 ומשהו שנים על מותו של אדם אחד, וכשאני נכנסת למוזיאון הלאומי לאמנות של קטלוניה ועומדת מול התמונות האפלוליות הבארוקיות של פרנסיסקו סורבאראן, עם מקור אור אחד במרכז התמונה, כשהוא מספיד את ישו, אני מתרה בעצמי - מיא, אל תבכי. הבנאדם כבר מת, ואין מה לעשות. סורבאראן הספרדי, אמן הדרמה, טוען את הצליבה בכל כך הרבה טראגיות, סבל וייסורים (עוד יותר מהרגיל אצל אמנים אחרים, תארו לכן שזה אפשרי!), שפשוט אין מנוס מלשאול את עצמך: "מי האנשים הרעים האלה שרדפו את הבחור הצעיר שבסך הכל רצה להביא קצת טוב לעולם?". אל תוותרו על המוזיאון הזה. מכל המוזיאונים לאמנות בעיר - לכו על זה בפסגת מונז'ואיק. לא צריך יותר. זה מוזיאון שיש בו הכל - אמנות עתיקה, רנסאנס/בארוק ומודרנית (כלומר בעיקר אימפרסיוניזם ספרדי) במינון מושלם, קל לעיכול ולא עמוס. יש כאן גם חדרון פיקאסו, אין כאן כמעט תיירים, והנוף אל העיר מפסגת מונז'ואיק מרהיב.


    ''

    ישו של סורבאראן

     

    קניתי המון בגדים - שמלות, חולצות, סנדלים, מכנסיים, תיקים, חגורות, שעונים - וכתבתי על זה כתבה שלמה, שמתפרסמת השבוע בגיליון 'את'. הכי נדלקתי על מוכרת אחת, שקניתי ממנה בערך חצי חנות, בגדים בטוב טעם, מונוכרומטיים, באפור, כחול מעושן, לבן, ורדרד, שחדה לי חידה: "נחשי מאיפה אני?" "מאיפה לי לדעת?" עניתי לה בשאלה. "כי זה קרוב למדינה שלך!" השיבה לי. כן, היא סורית, שש שנים בברצלונה ולא מתכוונת לחזור. "ולא איכפת לי מפוליטיקה אבל אני נגד המשטר!" הצהירה מיד. "כן, גם אני", צחקתי. "גם לי לא איכפת מפוליטיקה ואני נגד הממשלה. אני מתעניינת רק בבגדים!" - "גם אני מתעניינת רק בבגדים!", הודיעה, כשהיא אורזת לי את החבילה הנאה, שלא עלתה הרבה בכלל (משהו כמו 120 יורו לחמישה פריטים) ומצרפת אליה עוד שני זוגות עגילים שבחרתי, בחינם. וכמובן שחשבתי שאילו כל העולם היה מתעניין רק בבגדים, תחשבו איזה עולם נפלא זה היה. נפרדנו בחיבוק.

    בלילה אני יוצאת שוב לבר של סטודנטים באחורי השוק, שם עולה כוס יין (לבן חמוץ) שני יורו, ומתבוננת בעניין במשחק טניס–שולחן בגינה ציבורית. אני לא לבד. קהל הצופים המינימליסטי מונה גם גבר נאה עם צמה, שאוכל פסטה עם לחם (הלו, איפה משטרת הפחמימות?) ושותה יין אדום. כשהכוס השנייה מתרוקנת, ותמהוני–השכונה נאספים לצפות במשחק הסוער, הוא עובר לשולחן שלי ומציג את עצמו: דמיאן, רופא ומשתיל מוח–עצם מפרנקפורט, שנמצא בברצלונה לרגל כנס של חברת תרופות. כשאני מספרת שאני מישראל הוא צוחק ואומר שגם בגרמניה וגם בספרד מדברים רק על המצב בישראל... אני כמובן מסרבת נחרצות לדבר על פוליטיקה ודורשת לדבר על בגדים (לדאבוני הוא שונא שופינג), זוגיות (יש לו בת בת חמש, הוא לא נשוי, אין לו חברה, אין לו זמן לצאת) ותחביבים (כשחיין לשעבר הוא שוחה פעם בשבוע, כי אין לו זמן בגלל העבודה). אנחנו צוחקים הרבה והוא מתעקש ללוות אותי למלוני. פקיד הקבלה מחייך אליי בערמומיות. אבל דמיאן, מטר תשעים ומשהו של ביישנות, רק מחייך במסתוריות.


    ''
     

    פסיפס רומי של אשה זקנה, במוזיאון לארכיאולוגיה

     

    יום אחד אני יושבת להתבונן במשחק כדורת של קשישי העיר. לא, כאן כלבים לא מחרבנים על המגרש כמו ברוטשילד. הם זורקים את כדורי המתכת הקטנים ברצינות תהומית. אני זוכרת שאבא שלי לימד אותי לשחק כשהייתי קטנה. היה לנו סט ממתכת וסט מעץ. הגינה מלאה אמהות עם ילדים. ליה, המורה שלי לאיטלקית בשגרירות, אומרת לנו תמיד שהגברים בארץ מאוד שוויוניים. שבאיטליה נדיר לראות גבר דוחף עגלת ילדים ברחוב. גם בברצלונה אני שמה לב שזהו המצב. הגבר הלטיני כנראה לא ממש צעד לתוך המאה ה–21. לכן, כשמתיישב על ידי בגינה גבר עם עגלה, אני גאה מאוד ששוויון האשה הגיע גם לספרד ומדמיינת לי את אשתו, אשת הקריירה המצליחה, העושה לילות כימים בעבודתה, כשהיא יכולה לסמוך במאה אחוז על בנזוגה המטפל בבנם השמנמן. בלי להתבלבל הוא מבריג את בקבוק התינוק ומערה אליו את תכולתה של פחית פנטה. להשלמת הדיאטה המזינה הוא פותח שקית צ'יטוס ונותן בידו. התינוק, משום מה, מתחיל להשתעל. אני מחייכת לעצמי - כנראה אחד מחיוכיי הרחבים מדיי. הגבר הפמיניסט מתעודד ומושיט לעברי בחיוך את שקית הצ'יטוס. אין, אני אומרת לכם, אין על חיוך. חיוך יפתח בפניכם כל דלת. ■

    ''

    קאזה וינסנס, הבית הראשון שתכנן גאודי, ברובע גראסיה

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (100)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/8/10 18:44:
      מיא, פוסט משובח ומגוון !
      *
        9/8/10 18:44:
      מיא, פוסט משובח ומגוון !
      *
        8/8/10 17:25:
      תודה. בפוסט הבא - על הבוקר שלי ושל נשים אחרות
        8/8/10 12:02:
      נהדר מיא תענוג לקרוא : )
        7/8/10 02:18:
      אף מילה על טאפאס?
        5/8/10 23:08:
      בדיוק כשאת כותבת לי היה לי הקטע הראשון המסריח בפייס, אבל הוא לא היה ממש מסריח, יותר מחמאה... איזו פקצה צעירה, שהגבתי על סטטוס של חבר שלה - שלא ידעתי שהוא חבר שלה כי הוא לא כתב שהוא במערכת יחסים, כי הוא יעני חבר בלהקת רוק וזה יפגע לו במוניטין הפרועים או משו - כנראה קנאה אז היא כתבה לי שאני עושה בוטוקס. וזו כנראה מחמאה כי אני לא. עניתי לה שהאי-קמטים שלי נובעים משינה מרובה, משתיית מים מרובה ובעיקר מפרגון ומטוב לב, מה שלה אין ולכן אני לא צופה לה טובות בתחום הזה. היא התעצבנה ואמרה לו למחוק את הסטטוס, והוא מחק...
      והאמת שיצא לי להסתכל על תמונות שלי מגיל 42 ושם אני יותר מקומטת, כי זו היתה תקופה רעה שלי בהרבה, עם המון בכי ואלכוהול וזוועות, כך שיש מצב שיחשבו שאני עושה בוטוקס. אבל האמת שאני הרבה יותר פסיכית מזה. מה שעשיתי אתמול והיום זה להעיף מהפה שלי את כל הסתימות ולהפוך אותו ללבן לגמרי. כמו ב'ברבור'. לבנות את כולן מחדש כשחזורים אסתטיים. כאילו, עכשיו אני רק צריכה סיבה טובה לפתוח את הפה.
        3/8/10 23:46:

      צטט: מיסיס למפארד 2010-08-03 23:21:46

      צטט: מיא 2010-07-14 13:16:11

      תודה רבה לכם על מילותיכם החמות. לא, אני לא חוזרת. רק אעלה קישורים לכתבות שלי ב'את'. ארז, נאה דרשת. אני לא מתגעגעת לפיפי החמים ולקרבות הלוהטים ולרכילות. אני אוהבת את הריחוק של הפייסבוק, ששם זה אלפי אנשים, וכל אחד זורק משפט והולך ואין להט ועצבים וחשבונאות, ומי שלא רוצה לא צריך. ואין 'מנהלי אתר' מפגרים ואין נקמות מטופשות ויש לעומת זאת המון חברים מהעבר שלי ואנשים שהייתי ואני איתם בקשרי עבודה - אם בתרגום, אם באופנה, אם בעיתונות, וכיף לראות אותם בשעות הפנאי שלהם. וכל מי שרוצה מוזמן להתחבר אליי בפייס, שם אני maya eshet.

      מיסיס למפארד :

      גם בפייס יש כל מיני קקרים שזורקים לך הערות ציניות כי לא קפצת מהתרגשות כשהם הציעו לך להפגש.  יש בזה משהו קצת מעיק להשאר 'כביכול' בקשר עם מישהו שסרבת לו. זה לא כמו במועדון או בר או וואטאבר כשמישהו מתחיל איתך ואת לא מעוניינת והולכת לדרכך ואין לו מושג אפילו איך קוראים לך.  בפייס את סופרת עד שלוש ופתאום מגיעה אליך איזו הערה צינית מרירה שלאחריה את נאלצת למחוק אותו מרשימת החברים. יותר מהכל זה מזכיר לי מגורים בקמפוס-  והתגוררתי שנתיים בשני קמפוסים שונים! - מצד אחד שמייח ומבדייח ואת אף פעם לא לבד ותמיד יש עם מי לקשקש - אבל מצד שני יש עליך אלף עיניים שמחכות לך בסיבוב.  צירוף רע במיוחד - בחור שדחית ובחורה שמקנאה בך.  אני מוצאת את עצמי בשנים האחרונות מאושרת בימים עמוסים שבהם אני לא בבית או שאני עסוקה מדי בשביל סתם לגלוש משיעמום. לא מזמן נשבר לי אחד הניידים שלי ואני לא מתכוונת לשדרג אותו לאיזה אייפון או בלאקברי. לא רוצה לגלוש גם בחוץ. לא מעניין אותי בשיט.  אני אפילו חצי רגל בחוץ מהפייס. אם מחר אני מתחתנת אני סוגרת את הכרטיס סלאמת.  מצד שני,  הייתי לגמרי בעניין של רשתות חברתיות וזה סוחף וממכר. אני זוכרת  שהייתי אצל ההולנדי שלי  כמה חודשים  - זה היה בדיוק לפני 7 וחצי שנים - והייתי גולשת בפורומים וכותבת טיפה מהמקלדת עברית שהאתר היה  מאפשר. עם כל הקושי והסירבול!!!   והוא היה רואה אותי מתפוצצת מצחוק ויושבת שעות על המחשב ולא הבין  על מה ולמה.  שנה לאחר מכן, בקיץ, פגשתי בבר מישהו מהעבר ואמרתי לו שיצרף אותי למסנג'ר...הוא ענה שאין לו...ולא הבנתי מה איך אין לו מסי...'איך אתה מתקשר עם חברים?' שאלתי והוא הראה לי את הנייד שלו.  הייתי לגמרי לגמרי בתוך זה. הייתי נותנת מסנג'ר במקום טלפון.  הייתי מדברת עם בני-זוג כל הלילה במסי. זה כ"כ נוח שלא נדבר על זול :))  לחבר שלי דאז היה אינטרנט 'מהיר' - מתקדם יעני -  ולי לא היה אז הוא היה מוריד בשבילי שירים ומעביר לי...איזה מותק הוא היה...לא זוכרת שעשיתי דבר כזה בשנים האחרונות.      הקיץ הזה אני בלוגרית  בדיוק 7 שנים. זה הבלוג השלישי שלי והכי חלש לדעתי כי אני הכי פחות פתוחה ואמיתית בו. ( הסיפורים בכחול אלו סיפורים מהבלוגים הקודמים שנכתבו לפני שנים ).  כמו שאמרתי לך לא מזמן - כנראה שמיציתי.  ברור שנוח ונגיש לכתוב ואם יש בך את זה אז בסופו של דבר את כן תכתבי פה ושם משהו - ואני כן כותבת פה ושם - אבל אני יודעת ומכירה בהבדל בין 'לחיות את הרשת'  - שאז כל דבר מעלה בך רעיון ואת רצה הביתה לכתוב אותו או נמצאת בחוץ וחושבת מה הולך ברשת או שאת לא מנקה את הבית  או לא הולכת לאנשהו כי את מעדיפה לקשקש  - לבין סתם להכנס כי את גם ככה במיטה מול הטלויזיה ומצ'עמם.  כמו עכשיו :) 

       

        30/7/10 15:03:

      ''

       

      אבל עשיתי לי חוק: אני הולכת רק למסיבות של בנות או של בנים, כי לצערי איך שנחתתי מברצלונה נתקלתי בכל הג'יפה שבעולם ונותר לי רק להחליט אם הכתבה הבאה שלי תהיה על גברים אפסים, פחדנים או שקרנים. התלבטות קשה. הנה, אני אתמול, לפני שיצאתי למסיבת בנות. היה אחלה. רקדתי עד שכרון חושים.

        30/7/10 03:30:
      נננא, בינינו את הפארטי גירל, אני פרח הקיר :)
        30/7/10 01:48:
      בואי כמוני לפזז במסיבות
        29/7/10 19:32:
      כן. אה :) שומדבר חדש. עוד לילה בלי שינה ועם מחשבות טורדניות.
        29/7/10 19:32:
      כן. אה :) שומדבר חדש. עוד לילה בלי שינה ועם מחשבות טורדניות.
        28/7/10 15:34:
      נומי, מה השעה הזאתי???
        28/7/10 04:33:
      זה כל כך יפהפה. עשית לי חשק גדול לנסוע, לטייל קצת. ומזמן מזמן לא עשיתי את זה. אני אוהבת לשמוע אותך מתארת ארכיטקטורה ואמנות. רואים שזה זורם לגמרי בגנים.
        27/7/10 15:32:
      כל אחד בונה על פי הפורמט המוכר לו מארץ הולדתו. מייסדי אחוזת בית הגיעו ממזרח אירופה ובחרו כמודל לחיקוי את בתי האצילים באחוזות, ולא את ה TOWNHOUSES וה BROWNSTONES ששלטו במערב אירופה ובארה"ב בתחילת המאה.
      לפחות הרווחנו את אדריכלות הבאוהאוס.
        26/7/10 19:06:
      תודה סמדר, תודה נדב, תודה מיקי, תודה טל. אתם באמת עושים לי חשק לכתוב ולשתף. האמת טל שהמוזיאון לארכיאולוגיה קצת עני, אבל יש בו כמה מוצגים מרתקים והפסיפס הזה שבה את לבי. היא לא דומה לאמא המכשפה הרעה של שלגייה מהסרט של וולט דיסני?
      אתם יודעים מה הופך את ברצלונה וגם את פאריז לכרכים, למטרופולין ולא לסתם ערים? העובדה שנבנו ברובן אחרי המצאת המעלית ונבנו בבניינים של שש קומות. גם תל אביב שנוסדה ב-1919 נבנתה אחרי המצאת המעלית אבל למייסדיה לא היה החזון לבנות אותה בשש קומות, אלא בשתיים-ארבע קומות ללא מעלית וברווח בין הבתים, ולא כמו בערים האירופיות - בתים מחוברים עם חצרות פנימיות בתוכן. ואת המחיר על השגיאה הזאת אנחנו משלמים עד היום.
        26/7/10 16:39:
      עיר יפיפיה, אף פעם לא נמאס לבקר בה.
      מלאה סתירות - מאחורי בניני הפאר בשדרות הראשיות מסתתרים בתי עניים עם כביסה תלויה בין המרפסות.
      יש מספר גדול של בתי גאודי בברצלונה, שלא לדבר על גן גואל והקתדרלה - כל אחד מהם מעוצב אחרת, וכל פינה בהם נושאת את החותם היחודי שלו.
      במוזיאון הארכאולוגי עדיין לא הייתי - על פי הפסיפס היפיפה כדאי לבקר בו.
        26/7/10 16:22:

      איך לא ראיתי את זה קודם.

      מוזר.

      (-: 

       

      --- הו ברצלונה ברצלונה ----

        26/7/10 14:05:
      יואוו איך בא לי לטוס לשם!!
      עשית לי חשק...
      זה לא שפעם ראשונה אני קורא על ברצלונה,אבל הכתיבה שלך בהחלט עוררה את דמיוני(התמונות השלימו את זה...)
        25/7/10 22:06:

      צטט: מיא 2010-07-25 20:52:55

      טל - מה קרה עם דמיאן אשמור לעצמי, למרות שזה ממש לא אופיני לי.
      רן - אני מדמיינת לי כבר איך הסתבכת.
      אגמנון - תמיד האדם הכי חשוב ולא האבנים והתמונות. ויותר מזה - גם ההווה והחוויות ולא הצילום שלהן. אני זוכרת שכשהייתי קטנה וטיילתי עם אבא שלי, שהיה צלם בעצמו נוסף לצייר, הוא הרבה פעמים הוציא לי את המצלמה מהידיים ואמר לי - קודם תסתכלי ורק אחר כך תצלמי. קודם תחיי. החיים קודמים לצילום, להנצחה. קודם לדבר עם אנשים במקום. המצלמה חוצצת ביננו לביניהם. הופכת אותנו ל'תיירים'.
      זה מדהים כמה דברים שהוא אמר חוזרים אליי היום וכמה הם מדריכים אותי לאחר מותו. הוא לימד אותי לראות את העולם ואמא שלי למדה אותי להבין את העולם ולחשוב עליו.

       

      צודקת

      (-:

        25/7/10 21:06:
      הי מיא ,שמחה שחזרת חבל שלא תכתבי כאן .
      אולי בסוף הקיץ , אחרי החום יבוא לך לחזור.
      אנשים מתחלפים ותגובות פעם הם ככה ופעם הם ככה .
      בכל זאת הבלוג הוא אישי וחם ונוצרים דברים אחרים .
      ואנשים , אוהבים לשוחח איתך .
      בכל מיקרה - בהצלחה .
        25/7/10 20:52:
      טל - מה קרה עם דמיאן אשמור לעצמי, למרות שזה ממש לא אופיני לי.
      רן - אני מדמיינת לי כבר איך הסתבכת.
      אגמנון - תמיד האדם הכי חשוב ולא האבנים והתמונות. ויותר מזה - גם ההווה והחוויות ולא הצילום שלהן. אני זוכרת שכשהייתי קטנה וטיילתי עם אבא שלי, שהיה צלם בעצמו נוסף לצייר, הוא הרבה פעמים הוציא לי את המצלמה מהידיים ואמר לי - קודם תסתכלי ורק אחר כך תצלמי. קודם תחיי. החיים קודמים לצילום, להנצחה. קודם לדבר עם אנשים במקום. המצלמה חוצצת ביננו לביניהם. הופכת אותנו ל'תיירים'.
      זה מדהים כמה דברים שהוא אמר חוזרים אליי היום וכמה הם מדריכים אותי לאחר מותו. הוא לימד אותי לראות את העולם ואמא שלי למדה אותי להבין את העולם ולחשוב עליו.
        25/7/10 16:36:

      הוספת תגובה

                                                     מה  מענין  בספרד  ומה  לא  למדתי  בעיקר  ממך

                                                     וזה  אומר  שהבן  אדם  הוא  ראשון  בסדר  העדיפויות  שלו?

                                                    למרות  שהייתי  לפצי  שנים  באנדלוסיה  איזה  חודש

                                                                                                    תודה    אמנון

        24/7/10 21:35:
      צריך להזהר עם איטלקית וספרדית
      פעם השתמשתי במיל goder באיטלקית
      ויש לה משמעות שונה לחלוטין בספרדית (רק שנדמה לי שהם כותבים את זה joder(
        24/7/10 21:35:
      צריך להזהר עם איטלקית וספרדית
      פעם השתמשתי במיל goder באיטלקית
      ויש לה משמעות שונה לחלוטין בספרדית (רק שנדמה לי שהם כותבים את זה joder(
        24/7/10 21:19:
      פוסט מדהים!
      הכרתי כמעט הכל
      ברצלונה היא העיר שלי.
      אבל רק פרט אחד היה ממש חסר לי
      מה קרה בסוף עם דמיאן?
        24/7/10 19:01:
      היי רות. שמחה לראות אותך. בתל אביב דווקא רואים הרבה גברים דוחפים עגלות. גם זוגות של גברים. למה לבושות ככה? אולי רוצות להוכיח שהאמהות לא הרגה את המיניות שלהן, אנא עארף... אני לפעמים רואה אמהות בעקבי סטילטו דוחפות עגלות... פאתט. אני הרי חושבת שאמהות וסקסיות לא ממש מתיישבות. בגלל זה קברתי איזה עשר שנים מהחיים שלי. אבל נשים לעד ימשיכו לנסות.
        24/7/10 11:36:
      משתיל מח עצם, ה מישהו שמוכרחים לשמור איתו על קשר, ילדה בת ארבע ? קטן עליך.
      גברים ישראלים בשבת במדרחוב של זכרון, לא דוחפים עגלות, נשותיה על עקבי שאינם הולמים קיצוף מאבנים ולבוש שהולם את חדר השינה ברמה הורמונלית חריגה במיוחד. למה אנשים יוצאים ככה מהבית ?
        24/7/10 10:26:
      ובעיקר, לא נעים לי להגיד כי אני העורכת, אבל קנו מדריך טיולים, כמו לונלי פלנט, או אייוויטנס (אין אחרים טובים בעברית), כי אחרת תיתקעו רק בראמבלה ובפלאסה דה קטלוניה עם כל התיירים - ואכלתם אותה. זו לא ברצלונה.
        24/7/10 10:23:
      fundacio godia - חפשו בגוגל ולכו לראות את המוזיאון הזה. הוא צומת אחד מפסייץ' דה גראסיה ומהבתים המפורסמים של גאודי - שווה.
        24/7/10 10:20:

      ''

       

      תודה שטוטי. הבן שלי נהרס מזה שנבחרתי בקטגוריית הורות וזוגיות. גם הורות ובעיקר הזוגיות הלא קיימת שלי... ניסיתי להסביר לו שאני כותבת כדי להזהיר את הציבור מפני זוגיות קלוקלת... הוא אמר שזה מאוד אירוני... תודה לך המדריכה ותודה אמאני. דווקא פארק גואל התמסחר בצורה נוראית ומלא רוכלים שזה נורא. מבין המוזיאונים, יש אחד קטן שנקרא פונדאסיו כלומר קרן גודיה על שמו של הנדבן שזה היה ביתו ונשמר כארמון עם כל יצירות האמנות. כלב לא מבקר שם וזה מוזיאון פשוט נפלא ומומלץ. הנה התמונה, אם אצליח. הצלחתי!

        24/7/10 05:12:
      אין על ברצלונה , העיר כמובן ולא הקבוצה ( אני מדרידית בדם) , הייתי שם שנה שעברה יצירת מופת ממש ... הכי אהבתי זה פארק גוויל של גאודי וגם המוזיאונים אין דברים כאלה... יופי של כתבה ותסקיר מיא
        24/7/10 02:18:

      ממה שאני זוכרת מברת'לונה זה לא רק את דאלי וגאודי, אלא בעיקר את הצובטים בתחת בפארק גואל.

      כמו איטלקים, ככה ספרדיים. גברים גברים, מוצ'ו חרמניסקו.

      ואת הטאפאס ברים.

      אחרי ביקור באחד כזה, ליד הרמבלס, נניח, אתה דופק מכה בראש ולא מאמין כמה כסף אתה מסכים להוציא באחד הסו קולד טאפאס ברים בת"א.

      האימה והיוהרה!

      יופי של תמונות, מזכיר לי נזכרות..

      תודה על אחלה פוסטיישן.(-:

        23/7/10 23:37:

      שיט

      גם מנפלאות השידרוג של הקפה הדלוח

      סליחה שהתגובית שלי יצאה עקום

      אז שוב לכולם הקישור לסלונה

      שם תוכלו למצוא את מיא בקטיגוריית הורות וזוגיות:)

      http://saloona.co.il/blog/%D7%94%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9E%D7%9C%D7%A6%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/

        23/7/10 23:35:

      צטט: מיא 2010-07-23 11:13:02


      שטוטי - הלחות כאן איומה. אבל התערוכה מקסימה. וכשתבואי את מוזמנת למוזיאון הבגדים בביתי.
      ~
      הקיץ הזה גמר אותי מיא
      גם אצלנו הלחות איומה
      ואם וכאשר אעבור את הקיץ הזה בשלום ואגיע לתל-אביב אגיע גם למוזיאון הבגדים שלך
      וברשותך אעביר לך כמה דגמים מהארון שלי
      אני מנצלת את השהות בבית כמו את הורדת הפעילות בקפה מכורח הנסיבות
      לסידור הבית
      והנה מנסה להדביק כאן את הקישור הנכון לבלוגריות המומלצות בסלונה
      http://saloona.co.il/blog/%D7%94%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9E%D7%9C%D7%A6%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/


      לכולם את חן-הקוקיה תמצאו בקטיגוריית הורות וזוגיות

        23/7/10 12:55:
      לא מצליחה להעלות כקישור, אבל אפשר להעתיק את זה לשורת הכתובת וכך להגיע, ולהגיע לעוד בלוגים מעניינים.
        23/7/10 12:34:

      אני בסוף עוד אאלץ להמשיך לכתוב את הבלוג כסדרו... עכשיו נודע לי שנבחרתי השבוע על ידי אתר סלונה כאחת הבלוגריות הטובות בארץ:

       

      http://saloona.co.il/blog/הבלוגריות-המומלצות-בישראל/

        23/7/10 11:13:
      זאת היתה החברה שלו? היא נראתה מאוד מאוד רזה - ממש עד שלדיות, ומאוד מבוגרת ובעלת שיער מקליש. האמנם מבוגרת ממנו בהרבה? הגיעו ימי המשיח.
      שטוטי - הלחות כאן איומה. אבל התערוכה מקסימה. וכשתבואי את מוזמנת למוזיאון הבגדים בביתי.
        23/7/10 08:59:
      ראית את החברה של לה שאפל? לבושה בבגד זהב כבד ונעלי עקב זהב עטופה בצעיף שקוף לפניה מישהו אמר שזה מצויין יהיה בפארק נגד היתושים. אחד מידידי אמר לה שהיא דומה לליידי גאגא והיא אמרה שהן חברות.
        23/7/10 00:28:
      היתה כתבה בטלביזיה הערב על דייויד לה שאפל
      מניזמן לא ראיתי עבודות של לארי אברמסון
      אולי הגיע הזמן לקחת את הרכבת לתל-אביב?
      או שאחכה שהחום יירד קצת
        23/7/10 00:24:

      והערב דליה ראינו שתינו במוזיאון ת"א את דייויד לה שאפל ואת לארי אברמסון, רק התקשיתי לזהות אותך בלי הכובע.... אהבתי מאוד את אברמסון, את לה שאפל פחות. אפרופו היכרויות, גם נילי טל היתה בפתיחת התערוכות במוזיאון. איילת, בשמחה אעשה לך תצוגות אופנה. חיוך

        22/7/10 17:39:
      הצעת למטה בתגובות תצוגת אופנה פרטית לחגית כלשהי. אפשר גם? אני אביא בירות.

      :)
        22/7/10 12:51:

      ברוכה השבה מהגלות! גם אני מעדיפה לטייל ולשהות במקום בו אני מבקרת לא "כתיירת" הבעיה שלי היא תמיד החזרה (-:

      אני בחופשה מהעבודה ונהנית כאן מאוד. (זה אפשרי). ראיתי מיליון סרטים בפסטיבל הסרטים בירושלים. אתמול ראיתי הצגה נחמדה מאוד "לרציניים בלבד" בצוותא, בנושא אתרי ההיכרויות - משחק מעולה, טקסט משובח ומצחיק. במוזיאון תל אביב יש תערוכות נהדרות של טל מצליח וידיד רובין.

      אגב, הים נטול מדוזות.

      אז קיץ קריר ונעים.

        20/7/10 21:09:
      דווקא לא היה חם כשביקרתי. צריך לבחור את העונה. לא הייתי בשאר ספרד, אבל אמרו לי שברצלונה זו לא ממש ספרד. לכל עיר האופי שלה. כדאי לנסוע ולהישאר קצת כדי באמת לספוג את האופי הזה ולא רק לרפרף כתיירים. לגבי ישו - עשו ממנו כל כך קיטש וכל כך הרבה אנשים רצחו בשמו, ושיעבדו, והרסו תרבויות, וגם באמנות השחיתו אותו, אבל פה ושם הוא נשאר צנוע כפי שהיה, ואפשר לחדור מבעד לפאר המוגזם של הבארוק ושל הקונטר-רפורמציה ולמצוא את המבט השקט ואת הלב שכל כך עוותו אותו ממשיכי דרכו ולהתחבר אליו, לטוהר וליופי הנצחיים האלה.
        20/7/10 16:28:
      מעולם לא הייתי בברצלונה כי חם שם מדי ויש לי מספיק מזה פה, ואם כבר הייתי נוסע אז לראות את מסי ולא את גאודי.
      אבל הכתיבה שלך מפיחה חיים בכל דבר שאת נוגעת בו ומעורר סקרנות לבקר.
      אז בגללך עכשיו אני צריך לקנות כרטיס.
      שיט!
        20/7/10 11:22:
      "אל תבכי הבן אדם כבר מת, " והחיוך המסתורי שלו עושים לי את הבוקר.
      מה????
      כבר צהריים??

      (אני אלך להכין לי פסטה, נראה לי)
        20/7/10 10:46:
      מיא, פוסט נפלא שלך. ועשית פה חשק, שחבל על הזמן. תודה. ולעוד הרבה נסיעות כאלה.
        19/7/10 21:48:
      לי אין בעיה לנסוע לבד ללכת לברים לבד
      קולנוע הכל הכל
      יוצרת קשרי שיחה במיידית
      אחלה פוסט מיא
      הכל נגמר כאן חבל
      תבואי לבקר
      נשיקות לאמה ולטופי

      הייתי :)
        18/7/10 11:07:
      כן,פנינה. זה מוזר מצד אחד לצאת למקום ציבורי ומצד שני להסתגר בלבד שלך, כי אילו רצית להיות לבד יכולת לכאורה להישאר ספון בבית. יותר מתאים הברים השכונתיים, למשל כמו הפאבים באנגליה, שאנשים יוצאים לבד, אבל שם מכירים את כולם, ואם בא מישהו זר אז תוהים על קנקנו ושואלים שאלות - מאיפה הוא, מיהו, ומצרפים גם אותו. בכל מקרה ברצלונה זו עיר של תיירים ותרמילאים ואכסניות ויצא לי לדבר הרבה עם תיירים, כי גם הם מרגישים לבד. בארץ הרי אין תיירים...

      ויוסי - יש הבדל בין "לתת חשיבות גדולה" לבין להגיד - אני לא רוצה דברים כאלה בכלל. בקפה היו כלפיי המון התייחסויות מגעילות, ובפייסבוק עד עכשיו אף אחת, אז אם גם תהיה אחת זה לא יהיה נורא. אני פשוט לא מעוניינת. לא רוצה. זה לא קשור לחשיבות. זה דוחה אותי, עושה לי נאחס ואני לא רוצה.
        18/7/10 09:20:

      צטט: מיא 2010-07-16 13:26:47

      הנה, הסתכלו בתגובות לתמונת החסה למה אני לא רוצה לחזור לקפה אלא רק להעלות פה את הכתבות שלי ל'את'.

       

      כן, אבל למה לתת חשיבות כל כך גדולה לאנשים שלא ראויים שיתייחסו אליהם בכלל? לא חבל לתת להם שישפיעו כהוא זה על השיקולים שלך ועליך?

      הדרך הכי טובה לטפל באנשים כאלה היא התעלמות מוחלטת (ומחיקה בשעת הצורך).

      ומה תעשי כשתיתקלי בכאלה בפייסבוק (וגם שם יש כאלה), תברחי גם משם?

      חבל על האנרגיות הנפשיות שאת משקיעה בהם....

        18/7/10 06:50:

      מעניין על הלבד שאת מספרת.

      בניו יורק, אנשים מרבים לצאת לבד

      כי זו עיר של הכי הרבה בדידות

      ומלאה בבודדים. לא מקובל בכלל

      לנהל שיחה בבר. זה מותאם לרעיון

      הפרטיות שכל כך שמור בנוקשות, כדי שאף

      אחד לא  יתבע אותך על הפרת הפרטיות.

      אנשים הפכו שם לזהירים ברמות לא הגיוניות.

      לפעמים חששתי לבקש סיגריה כשנגמרה לי,

      כי יש תחושה חזקה של פרטיות אפילו במקום ציבורי

      ובעיני לפעמים זה גם ייתרון.

      באירופה, את רוב נסיעותי עשיתי לבד

      במיוחד בלונדון ואמסטרדם בולטת

      הקלות והנגישות אחד כלפי השני. ושלא נדבר

      שבישראל פונים אלייך גם אם את באמצע שיחה

      באופן הכי לא מנומס , שלעיתים זו גם בעיה.

      אבל יש מגמה הולכת וצומחת של אנשים שנכנסים לברים גם עם לפטופ

      לא מוותרים על הקשר עם העולם החיצוני.

        18/7/10 02:12:

      אני דווקא לסרטים הולכת הרבה פעמים לבד, וגם לבתי קפה, לעבוד במחשב. ואפילו היתה תקופה שיצאתי לברים לבד, כדי לכתוב על זה, אבל זה עבר לי. בארץ אנשים שפנים. נוח להם להתחיל יותר באינטרנט, מאחורי מסכים. בחו"ל אין להם בעיה לדבר איתך גם סתם בלי כוונה רומנטית/מינית, וגם עם, ובלי חשש להידחות.

       

      ובלי קשר, מחר - כלומר היום, ראשון, קראו את עמודי הדעות של ידיעות אחרונות, ונחשו שם היכן אני מצוטטת.

        17/7/10 20:09:
      היה לי כייף הטיול /תאור שלך...
      יש משהו כייפי בנסיעה לבד, כמו שכתבת הרפתקאות הסקרנות בלנסות לחיות את הווי המקום.
      וגם ביציאה בערב לבד, שכאן לא יכולה להעלות על דעתי.
      גם ללכת לסרט לבד, בארץ אני לא מצליחה לראות את עצמי.
      בחו"ל יש מעין לגיטימציה.אולי משום שהם גם יוצאים הרבה לבד, ואולי בגלל התחושה, ששם- בניכר לא מכירים אותי.זה מצחיק, אבל יש בזה מעין תחושת בטחון.
      ברוך שובך :)
        17/7/10 19:50:
      היי דינה, תודה.
      מצד אחד זה מזמן המון הרפתקאות כשנוסעים לבד - אנשים יותר ניגשים ופונים אלייך כשאת לבד. המון המון פנו אליי. מצד שני, זה כמובן יותר קשה. קשה להוציא את עצמך מהמלון בערב, אחרי יום מפרך של אתרים, ולצאת לבר. בתל אביב אני לא עושה את זה, אז בחו"ל? ושם, בבר, לדבר עם אנשים זרים, לפנות אליהם. האמת שבדרך כלל לא צריך, כי פונים אלייך, אבל אם לא - להציג את עצמך, לדבר איתם. זה לא קל. זה מחייב אומץ ולא תמיד יש לך כוח ואת עייפה מכל היום ויותר נוח לשבת בחדר במלון ולהתחבר לסקייפ ולפייסבוק ולדבר עם אנשים בארץ. אבל הכרחתי את עצמי לצאת כל ערב. אפילו אחי המתאגרף אמר לי שכשהיה לבד בחו"ל היה לו קשה. זה נחמד גם לפנות לנשים - למשל התיידדתי עם שתי בחורות קנדיות-צרפתיות - לא רק לגברים. אחר כך היתה לי בארץ מן תחושת ריקנות כי הבנתי שבארץ זה לא הולך. שאני לא אצא פה לברים ואקפוץ על אנשים והם גם לא מעניינים אותי עד כדי כך. בכלל, היה לי נורא מוזר לחזור.
        17/7/10 11:15:

      נפלא ומופלא בעיניי שטסת לבד, אם כי לא מפתיע. את תמיד נראית לי האישה העצמאית האולטימטיבית (-:

      אין ספק שהחיוך יכול לעזור בנסיעה שכזו בפרט, ובכלל.

      גם אני נסעתי לפני כ 3 שנים לבד ללונדון, אבל הצלחתי "לסבול" את עצמי רק 4 ימים...קריצה

      בברצלונה המופלאה ביקרתי ממש מזמן (תקופת גירוש ספרד בערך צוחק), ועכשיו עשית לי יותר מחשקוק לחזור לשם.

      אמנות, נופים, שופינג (נדמה לי שמצאת את הנוסחא לשלום עולמי), אנשים שמחיכים אליך חזרה (עם בונס בדמותה של שקית צ'יטוס) ועוד לא אמרנו מילה על האוכל השמיימי.

      כיף שנהנית, כיף שחזרת, כיף לראות את זיו פנייך ועטך הקודח כאן, ולו לרגע.

        16/7/10 13:26:
      הנה, הסתכלו בתגובות לתמונת החסה למה אני לא רוצה לחזור לקפה אלא רק להעלות פה את הכתבות שלי ל'את'.
        15/7/10 23:47:
      זה מדהים שאומנות יכולה לרגש אותך כך... כי אומנות זה משהו שמרחיב את הנשמה. וזה גם עוצמה אדירה של יופי בבת אחת. גם לי קרה לא אחת, שהתרגשתי עד דמעות מיצירה.וכמו שכתבת צריך גם את המרחב להכיל את מה שרואים.
        15/7/10 20:31:
      החלטתי: לשבוע הבא - בלי נדר - אכתוב פוסט למה אני מעדיפה את הפייס על הקפה. וזה לא ניסיון לסחוט מחמאות. ותודה על כולן.
      איריס, מה שכתבת כל כך נכון. המוזיאונים גדולים, וקרה לי בכמה הזדמנויות שהיתה לי ממש הצפה רגשית אחרי יצירות, שפשוט הפסקתי את הביקור באמצע והייתי חייבת לצאת ולהתיישב בבית קפה ולשתות מים וגלל שהייתי צריכה לעכל את מה שראיתי. למשל זה קרה לי בקאזה באליו של גאודי, שפשוט התחלתי לבכות מרוב יופי כשהגעתי לקומה האחרונה, כי האטריום שם הוא בתכלת שהופך בהדרגה לכחול עמוק, ובכחול הכי עמוק הרגשתי שאני לא יכולה יותר ורצתי במדרגות למטה והחוצה. באמת לא חייבים לסמן 'וי' על הכל. צריך לתת למוח לעכל את כל החוויות האלה. בגלל זה גם פחדתי אחר כך שאבכה בעוד מקומות כי היופי היה כבר טו מאץ'. הדמיון. וכמה שקוראים ורואים תמונות זה לא לעמוד מול זה. ואני ניחנתי וקוללתי בתכונה הזאת שמאפשרת לי להרגיש בחוזקה - לכאוב מאוד וליהנות מאוד. למשל מיופי. למשל באמת כמו ששירה כותבת מההומניזם שמתבטא במעון לחתולים ובחלוקת אוכל בכנסייה, כי להתפלל זה יפה, אבל אנשים צריכים גם לאכול. וניצה - את הכתבה, המצחיקה אני מקווה, הקדשתי אך ורק לתאוות הקניות שלי והמלצתי על בוטיקים מצטיינים.
      יפה ברצלונה. הייתי רק פעם אחת. אני רואה שאת מלאת חוויות, שיחות עם אנשים, קניות, ותמונות. ועל מה בכתבה?
        15/7/10 17:58:
      פוסט גדוש בתמונות, ואני לא מדברת דווקא על אלה שהעלית.
      תודה על תיאורים ציורים ומוחשיים כל כך, שנדמה שלקחו אותי קצת איתך אל כל המקומות הקסומים הללו.

      וקשה לי להביע את ההתרגשות שלי כשקראתי על ה"גן לחתולים". אני כבר אוהבת את הספרדים (ואין לזה קשר למונדיאל), אפילו מבלי להכיר אותם אישית.
      מדינה שדואגת כך לחתוליה (ולאזרחיה דלי האמצעים) היא מדינה כלבבי.

      טוב לקרוא אותך.
        15/7/10 07:01:
      הו, דיוס מיו, סוף סוף חזרו כוכביי...
      מיא, אני מבינה את המיאוס שלך מהקפה, על כל מלחמותיו וסערותיו, על הגסות וניבול הפה. אבל הכתיבה שלך כל כך שונה ומרעננת, בכנות ובאומץ שבה, וגם בתגובות כך שעיתון את הוא לא תחליף, שאני אצטער מאוד אם תחליטי להדיר את רגלייך.
        15/7/10 01:33:
      בסוף באמת חטפו אותך לעולם השלישי או שהגעת לכאן לבד?
        15/7/10 01:24:

      הפסקת לנו את הערב עם דמיאן בשיא המתח...
      אהבתי את הגן המשחקים לחתולים עזובים, מחווה מאוד יפה של האדם לחתול. כשיש כבוד בין אדם לזולת, יש גם כבוד לחיה.
      ואת המוזיאונים.. חגיגה לאוהבי אומנות קלאסית (כמוני)
      יש לי עוד לראות את המוזיאונים כאן בלונדון.
      העניין שהם כל כך גדולים.. אבל אפילו כמה שעות בבוקר של סופ"ש זה נפלא. למשל במוזיאון הטבע, ביליתי כשעתיים רק באגף האבנים, ועוד לא ראיתי כלום מהמוזיאון.. אפילו לא את הדינוזאור שבכניסה. כי מיהרתי לאבנים..
      מיא חסרת לנו כאן, מסכימה עם ארז
      איריס

        14/7/10 23:39:
      שמחה שאהבתם. רציתי להעלות עוד תמונות - כי יש לי תמונות מצחיקות של אווזים שמגדלים בחצר הפנימית של הקתדרלה של ברצלונה, וגם של פלאן אימתני שזה הקינוח הלאומי שם, וגם של מוזיאון יפה וקטן - קרן גודיה, ועוד, אבל האתר לא נותן לי. הלכתי גם לים שם, אבל החול שם אפור ולא מזמין... דווקא הים של תל אביב יותר יפה. החופים היפים רחוקים מהעיר. אבל המרינה יפה ופורט אולימפיק יפה. צעדתי באותו יום 20 ק"מ בערך, בבת אחת. זה כיף לנסוע לבד. קשה וכיף. זו חוויה אחרת.
        14/7/10 23:27:

      ראשית

       

      את כותבת נפלא, חוויתי, הייתי איתך בברצלונה...

       

      לא בדיוק, כן ,אבל אוטוטו רוכש כרטיס במיטב שקליי.

       

       

       

        14/7/10 22:19:

      ואני כבר חשבתי שאיזה עלם חמודות שחרחר חטף אותך לווילה שלו בהרים...

      אחח... ברצלונה, עיר מדהימה

      וכמה חנויות ספרים יש שם... אם אסע לשם עם אשתי, בחזרה בטוח שהמטוס לא יצליח להמריא....

        14/7/10 22:08:
      הו...יקירתי סוף סוף.
      מקלחת (כי רק עכשיו נכנסתי הבייתה) ואני איתך בברצלונה
      don't go
        14/7/10 22:04:
      קראתי את הפוסט יחד עם בני האמצעי שאיתו הייתי לא מזמן בברצלונה, ויצאנו מהקריאה מפוצצים מצחוק.
      אין על חיוך ואין על צחוק בריא.
      כה לחי, מיא. התגעגעתי לפוסטים שלך.
        14/7/10 21:57:
      לא ידעתי לאן נעלמת, שאלתי את פנינה עלייך
      היא הרגיעה אותי :) תהיי היכן שטוב לך הכי
      זה הכי אחי (על משקל אחותי :))
      הפוסט נחמד, כמו משב רוח מרענן..
        14/7/10 19:56:
      אתם מצחיקים! אתם עוד תפתו אותי לחזור, ואני לא רוצה! בקשר לברצלונה, הייתי בה שבועיים, ובאמת ביקרתי בכל אתרי ה'חובה', ממש בכולם, בכל המוזיאונים לאמנות ולא לאמנות, לטבע, לספנות, להיסטוריה, עד האחרון שבהם, בכל הבניינים עד האחרון שבהם, אפילו בבית הראשון שבנה גאודי, שלא רבים מבקרים בו - אעלה בלילה תמונה שלו, קאזה ויסנס, אבל הפעם החלטתי לעשות טיול של אנשים, לא של אתרים, ופשוט נטפלתי לאנשים והתחלתי לדבר, והם דיברו איתי. קבוצה של תיירות צעירות מצרפת במסיבת רווקות, שדיברתי איתן על הגברים הצרפתיים - ועוד אכתוב על זה, מורה מרוקאי-צרפתי למתמטיקה שבא לכנס, בחור צעיר, כל מיני ובכל מקום. עיר, וזה גם אבא שלי לימד אותי, היא לא רק אתרי תיירות והיא לא לעשות עליהם וי. חאמון אגב אני לא אוכלת כי אני צמחונית. אבל הרשיתי לעצמי למשל לאכול שוקולד ספרדי עבודת יד והוא היה טעים מאוד. וטורון, שהם קוראים לו נוגט אבל הוא בעצם מרציפן. ועשיתי פדיקור ודיברתי עם הנשים במכון על האירוויזיון - שלא ראיתי - אבל הן מאוד התמצאו בשיר שלנו ואמרו שהוא היה טוב ושלא הגיע לגרמניה לזכות (לא ידעתי שהיא זכתה והם בישרו לי). לעומת זאת התמצאתי בבית המלוכה שלהן ובזה שהנסיך יצא בדיוק לפני כמה ימים לעלייה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה עם אשתו כי קראתי במטוס אצל פילאר בעיתון הרכילות שלה - והן מאוד העריכו את זה. זה מדהים כמה שהעולם קטן. באמת מדהים (לא מדאים) וכמה שאנשים רוצים לגשר בין תרבויות וכמה שהמנהיגים שלנו מחרבנים את זה. כל הביקור שלי היה בזמן של המשט הטורקי וכולם גילו אמפטיה לישראל ואיחלו לנו שנפתור את כל בעיותינו. גם האיטלקים שפגשתי היו כל כך אוהבי ישראל, אה, וגם האמריקנים שביקשו שאפרש להם את האותיות הבודדות בעברית בבית הרומי שנחפר שתי קומות מתחת לאדמה במוזיאון העירוני להיסטוריה. היה כתוב שם 'יצחק' והם כמעט בכו מהתרגשות כשהצלחתי לקרוא את זה. והם לא היו יהודים. אמרו לי איזה עם נפלא אנחנו. הניגוד הזה, בין כמה אנחנו אהובים מצד אחד וכמה שנואים מפליא אותי כל פעם מחדש.
        14/7/10 19:21:
      בפעם הבאה שאת מזמינה חמון תבקשי pata negro,
      הכי טעים בעולם:-)))

      פוסט שעושה חשק לעלות על הטיסה הבאה לספרד
        14/7/10 17:45:
      נפלא כתבת על ברצלונה. כמו שרק את יודעת לכתוב.
      רואים שהיה לך שם טוב.
      כשאתכנן את הטיול שלי לברצלונה, אקרא שוב את הפוסט שלך.
      חיבוק.
        14/7/10 17:30:
      יופי של פוסט ואני מיד מחפשת אותך בספר הפנים. לא הייתי רוצה שתלכי כי כתיבתך כאן היא כל כך שונה מאשר ב"את, אבל את כבר ילדה גדולה ואני מפרגנת.
        14/7/10 16:33:
      כל כך הרבה אנשים מבקרים בברצלונה וחוזרים עם תמונות אבל רק מעטים מצליחים לראות אותה כמוך
        14/7/10 16:28:
      מאמר צבעוני כמו התמונות... תענוג לקרוא *
        14/7/10 15:00:
      אבל...אבל...הקפה הוא כמו משפחה...(נו טוב, כמו המשפחה שלי, ואותה, צר לי, אני מתקשה לשווק אפילו לאלה המיוחסים לה גנטית)
      ועדיין - פה (בניגוד לפייסבוק) ניתן לתעד לנצח, אפשר לשפוך מילים בכמויות ולקבל תגובות מגוונות (וכוכבים, ברור, שמחירם בשוק גבוה בהרבה מה'לייק' הסתמי של הפייסבוק)
      בקיצור, אם לעשות פראפרזה על השיר הידוע -
      "שובי שובי לקפה"
      ועכשיו -
      שלא תטעי לחשוב שעבהר ככה על ידי, העובדה שאילצת אותי להצטופף עם ההמון (המכובד כשלעצמו) בתגובה הכללית הזאת שלך. מה נסגר עם הפנייה האישית, מה נסגר ??!!
        14/7/10 13:16:
      תודה רבה לכם על מילותיכם החמות. לא, אני לא חוזרת. רק אעלה קישורים לכתבות שלי ב'את'. ארז, נאה דרשת. אני לא מתגעגעת לפיפי החמים ולקרבות הלוהטים ולרכילות. אני אוהבת את הריחוק של הפייסבוק, ששם זה אלפי אנשים, וכל אחד זורק משפט והולך ואין להט ועצבים וחשבונאות, ומי שלא רוצה לא צריך. ואין 'מנהלי אתר' מפגרים ואין נקמות מטופשות ויש לעומת זאת המון חברים מהעבר שלי ואנשים שהייתי ואני איתם בקשרי עבודה - אם בתרגום, אם באופנה, אם בעיתונות, וכיף לראות אותם בשעות הפנאי שלהם. וכל מי שרוצה מוזמן להתחבר אליי בפייס, שם אני maya eshet.
      שקדייה - סורבאראן - zurbaran - היה אמן בארוקי והשתיייך למסדר הפרנציסקני האדוק ויש לו תמונה מפורסמת של פרנציסקוס הקדוש ותמונה של שה כפות, שה לעולה, שהוא הרי סמלו של ישו, הגדי, השה, שבניגוד ליצחק, כן הוקרב. ישו מכונה שה האלוהים. מיכל - הספרדים שם מאוד דומים לנו, אולי זה המשבר הכלכלי, אבל ממש הייתי לבושה יותר יפה מרוב הספרדיות ולא היו לי כלל רגשי נחיתות כמו בפאריז. כמעט שלא היו שם נשים אלגנטיות. הבגדים בחנויות היו יפים, אבל רק התיירות קנו אותם, לא המקומיות. באמת שורר שם משבר כלכלי קשה. אבל אני הלכתי לצד הפחות יפה של העיר, אחרי שראיתי את הארמונות. לרובע של הסטודנטים, כי רציתי לשבת בבתי הקפה ובברים של המקומיים ולא של התיירים. דאף - בכתבה באת כתבתי רק על תאוות הקניות שלי, כי הוצאתי שם אלפי שקלים, ואני באמת לא מצטערת ולא מתנצלת בפני איש. את כולם הרווחתי בעצמי. עכשיו רק צריך למצוא לאן ללבוש אותם. חגית: אני אעשה לך תצוגת אופנה פרטית.
        14/7/10 11:39:
      איזה כיף של פוסט, מרגישים שנהנית בברצלונה. הזכרת לי שהייתי בברצלונה לפני 4 שנים והקניות שם היו תענוג צרוף. אין סיכוי שאזכור מה שם הרחוב, אלו היו סמטאות של מדרחובים שיצאו מהרמבלה, לכוון הככר, יופי של חנויות. שמתי לב שהתמונה של חלון הראוה היא של ברשקה, בשבילי הרשת הזו היתה חדשה באותו ביקור, ומצאתי בה כמה פריטים שווים.
      נהניתי מאוד גם מהכתבה ב"את", ושמחתי שהיא שונה מהפוסט,
      מבחר הפירות והאופן שבו הם מוצגים בשוק מהמם,גם התמונות מקסימות כתמיד . כיף ששיתפת, נהניתי מאוד לקרוא ,
      נ.ב. - גם לי לא נוח הסדר ההפוך של התגובות שהושלט כאן - מאוד מבלבל ולא הגיוני מבחינה אינטואיטיבית

      תמשיכי לכתוב קצת יותר , דפנה
        14/7/10 11:31:
      שלום רב שובך פאחארו נחמדת !
      אני מביטה בצילום ממלונך, וזה נראה לי לחלוטין מבט מבלפור בואכה ברנר.
      בכלל, כשהסתכלתי בצילומים של החגיגות בספרד, נראה היה שזה צולם במזרקה של אלנבי, או בככר דוד ובכלל, הספרדים כל כך דומים לנו (במראה, במראה, לא בנימוסים), שזה קטע.
      אז אני לא אומרת, ברור לי שיש גם אזורים יפים יותר בספרד, שדומים, נאמר, לנווה צדק או יפו העתיקה, או, בקיצור, אני גם רוצה !!
        14/7/10 10:44:
      חזרת, או שמא זו הצצה בלבד ?
      (את יודעת, קר שם בחוץ, בארץ הפייסבוק, פה בקפה, לעומת זאת, זה כמו לטבול בפיפי, מסריח אבל חמים ונעים)
      ברצלונה היא העיר המועדפת עלי באירופה. מין פריז משודרגת. ואני גם מסתדר שם עם האיטלקית שלי כאילו דיברתי בניב קטלוני מקומי. כבר מזמן טענתי שלו כולנו היינו מדברים באופנתית, כל המלחמות האלה כבר היו מאחורינו. אין דבר המאחד את האנושות כמו תאוות שופינג א-פוליטית.
      אז אולי זה מחיר קצת יקר עבור השלום (בעיקר, נגיד, בתקופות שאין הנחות סוף עונה) אבל בשביל שלום-בר-קיימא ( זוג סקיני מאמם) שווה להשקיע.
      ובעניין המחיר, אני מכיר מישהי שעלתה על שיטה-סוף. היא מחשבת כל הנחה כאילו מדובר בכסף מזומן שהוענק לה. בסוף יום קניות מטורף היא יכולה לצאת (לשיטתה) עם בונוס של איזה אלף שקל.
      תודה רבה מיא. על שסיקרנת אותי מספיק, בכדי להחליט לנסוע. ותמשיכי לחייך (ולא , הם לא זקוקים לנשים- ולא משנה הגיל וכמה את יפה- עם אמירה, דעה מצוקה ועושר אינטלקטואלי כמו שלך).  
        14/7/10 09:20:
      טור נפלא ומעניין. להשלמת התמונה רק חסרות תמונות שלך עם הבגדים החדשים.
        14/7/10 08:01:
      יש מי שיודע לעשות חיים :)*
        14/7/10 08:00:
      אני אוהבת שאת שמחה. ברצלונה נהדרת דרך התיאורים שלך, והכי הכי - זה יישו. אפילו אני רציתי לבכות למראה המצמרר שלו. איך מצאת אותו, איך? ספרי קצת על האמן.
      יופי שחזרת :)
        14/7/10 07:57:
      הוספת תגובה
        14/7/10 07:28:
      נשמע מרתק ולא יכולתי שלא ללכת קסם אחרי כתיבה משובחת ותמונות, את מצליחה להעביר בפוסט תחושות בטן, מראה עיניים כאילו הייתי ממש שם לידך, תודה:-)
        13/7/10 23:42:
      איזה פוסט מקסים
        13/7/10 22:57:
      תודה רבה רבה. פנינה, פגשתי הרבה יותר איטלקים מאשר כתבתי עליהם. הסתובבתי עם שני זוגות תיירים, אחד מוונציה ואחד מפיזה, והם אסרו עליי לדבר באנגלית. היו קטעים. לקסיס, אני תמיד חוסכת ותמיד מחייכת. שמחתי לביקורכן.
        13/7/10 22:32:
      נשמע שנהנית מאוד,,
      אבל,...,אבל.. גם אחלה שחזרת
      כי החיוך שלך היה חסר פה.
        13/7/10 21:09:

      איזה פוסט משובב, בריזה מפתיעה בתוך הדליחות המיוזעת המקומית. לכמה רגעים היה לי נעים :) מאמצת בחום את שתי המסקנות -

       

      1. לא בזבזתי, חסכתי; 2. חיוך תמיד פותח דלתות.

       

      שתהיה התאקלמות... קלה...

        13/7/10 20:24:
      מקסים מיא.
      אני מתה על ברצלונה היא נהדרת מגוונת, וא י רואה שחווית אותה גם כך. מצחיקות אותי החוויות האיטלקיות שלך דרך ספרד. וגם לא מפליא אותי שדווקא את תמצאי איטלקים ותדברי איטלקית בברצלונה. וכמה מתאים לך גם לגלות את חתולי ברצלונה ולספר עליהם,בטח התגעגעץ לטופי ולאמה כשפגשת את החתולים הספרדים.
      פוסט עשיר וכייפי.
        13/7/10 20:22:
      חן, אני לא חושבת שזה מקום מפחיד. כל הסטודנטים גרים בו. אבל באמת אותי קשה להפחיד ואיש לא הציק לי וגם לא ניסה. גלית, קראתי את פוסטך המעניין. כיף להיות בצד של המנצחים, ואני מסכימה איתך שזו עיר מסודרת ונקייה, ודעתי היא שהם לא מחביאים את העוני, ואני ראיתי את האגודות הנוצריות שעוזרות לעניים. אצלנו הדתיים הם העניים - למי יעזרו בדיוק? קודם צריך לעבוד בשביל זה. שרון - אין להם כל כך טרנדים, הם מנסים לקלוע למראה קלאסי, של שמלות פיפטיז נוסח אודרי הפבורן, במראה מתוחכם וקצת שמרני אבל עם קריצה. יש כמובן את קוסטו ואת דזיגואל שהן שתי חנויות עם המון סניפים לבגדים מקושקשים אבל לא הטעם שלי. קניתי המון בגדים מונוכרומטיים מכותנה דקה דקה ונשפכת ומכנסי פשתן וחגורות עור.
        13/7/10 17:08:
      אני שמחה שחזרת ותענוג לקרוא אותך כתמיד. אהבתי את הדרך שחווית בה את ברצלונה.

      אני עשיתי את השבוע שעבר בברצלונה וגם כתבתי על זה.
        13/7/10 15:56:
      ברצלונה ממכרת, פילאר זה שם סקסי, השוק הזה הוא חוויה בפני עצמה, והרובע שבו בחרת לשהות בו מפחיד ומסוכן. תמיד ידעתי עליך שאת אמיצה (אימאל'ה!).

      ברוך שובך, מיא
      }{
        13/7/10 14:53:

      ברוכה השווה. נשמע כאילו טעמת מכל הנאות החיים.

      אני מחכה בקוצר רוח לעדכונים לגבי טרנדים אופנתיים מייד אין ספיין. ואולי לחצי מילה על המונדיאל.

        13/7/10 14:14:
      תודה. הפעם עשיתי טיול של אנשים בעיקר.
        13/7/10 12:39:

      אומנות, שופינג וחיוכים.

      מתכון מנצח.

      רואים שנהנית.

      שמחה שחזרת אלינו גם :-)

        13/7/10 12:35:
      מיא,
      תענוג לקרוא. המילים פה כובשות, כמעט כמו החיוך :)
        13/7/10 12:10:
      היה יותר מכיף. לא רציתי לחזור.
      אני מבינה שעכשיו התגובות שלי זה הפוך. מאוד מתוחכם לקרוא מה שאני עונה לך קודם ומה שכתבת אחר כך. אין מה לדבר. משדרגי האתר גאונים ג-א-ו-נ-י-ם!
        13/7/10 12:02:
      מואי כיף:)