אני חולם שיחת טלפון אחת. עלתה בה השוואה אחת בין האהבה שלי לבין ההרגלים שאנו מצויים בהם, כגון החפצים המשמשים אותנו, מכאן גם הקושי להיפרד מהם. מהרגע ההוא זכרוני מטשטש ומתערפל. אני זוכר שצעקתי, צרחתי, נופפתי בידיים. דומה שבאותה השנייה נעלמתי מהחדר, עמדתי מול אוקיינוס, או באוויר, או ביער של בניינים, מלהג, ממלמל. פרט מלנופף בידיים ולאחוז באוויר הריק, לא יכולתי לעשות דבר, אלא לזעום, מהנקודה הצרה שאני עומד עליה וליפול מטה. ברגע של ילדותיות, או אוטיזם, הנפילה איננה מעניינת אותי. כל תשומת הלב מופנה לגרון, למשהו שמוחזק בו איתן ויציב, ואיננו יכול להתפרץ אלא כאילמות. אני מתעורר איתה והממלמל נאסר בידי מילים לא ברורות. נוטלים אותו בכוח והוא מטלטל אל האמבולנס, נקשר, ראשו נד אנה ואנה, מבטו ריק. מדי פעם עולה בו מילה שנשמעת מוכרת, מלמול הדומה לזרועות המתנופפות מסביבו. |