חברים ...חזרתי... לאחר של כחודש של חוויות שמחתי לחזור למציאות היום יומית ולחיים האמיתיים.. עמוסת חוויות משני קצוות עולם שונים כל כך ... משפחה – ארה"ב הרפתקאה – פפואה ניו-גיני צברתי קילומטראז' טיסות נכבד שאיננו מבייש שום נוסע מתמיד .. ישראל-ניו יורק (שבועיים עם ילדי) ומשם-דרך -לוס אנג'לס-בריסבן (אוסטרליה)-פורט מורסבי(פפואה ניו-גיני) ובחזרה- פורט מורסבי (פפואה ניו-גיני)- בריסבן (אוסטרליה)-סינגפור-פרנקפורט-ישראל. המון שעות...אבל היה שווה כל $ ולכל שעה. הפרק הסולידי - משפחה: איחוד המשפחה שחווינו לאחר זמן רב מאוד ייזכר בהתרגשות לתמיד... הפגישה עם בני אותו לא ראיתי מזה שנתיים (!!!) היתה מרגשת במיוחד. פתאום, מצאתי את עצמי מחבקת ומנשקת גבר !!! כזה שבתקופה הזו התבגר והפך מצעיר , ילד של אמא , לאיש , גבר אמיתי ו...חתיך הורס... ( מותר לי להשוויץ?!?... ) ביתי ה"קטנה", בת ה-21, אותה לא ראיתי חצי שנה עושה חיים – עובדת ונהנית ממנעמיה של ארץ האפשרויות... ו...מראה לאמא שלה , "כמו גדולה" שיש חיים גם מחוץ לסינר של אמא . מלבד הגעגועים –זוהי עובדה משמחת לכשעצמה – לגלות שהאפרוחים שלי תופסים עצמאות ומסתדרים בכוחות עצמם ... להשלמת התמונה המשפחתית , הגיעה גם ביתי הבכורה החיה בארץ וכך יכולתי לראות את ה"שלישיה" שלי שוב מאוחדת. כך התממש מפגש משפחתי : אמא , אבא וילדים ,מה שלא עשינו הרבה שנים כולנו ביחד. הסתובבנו במנהטן חווינו חוויות. טיול משותף מניו יורק לכיוון מיניסוטה ...ראינו נופים אגמים וכמובן הביחד , בילויים, ארוחות משותפות, לינה במוטלים בצידי הדרך , אווירה משפחתית, בדיחות "שלנו" , צחוקים ...איזה כיףףף... הפרק הפחות סולידי : הרפתקאת חיי - מסע לפפואה ניו-גינאי (שמצפון לאוסטרליה) בעיניים שהתרחבו עד למקסימום מרוב הלם ותימהון על כך שהעולם מאחסן בשנת 2010 גם רמת פרימיטיביות כזו – התחלתי את החוויה הבלתי נשכחת שלי בפפואה ניו-גינאי – מקום במצד אחד ניתן לכנות אותו "גן עדן" ומאידך זה "עולם שישי" – לא שלישי, לא רביעי ואפילו לא חמישי. יופי מדהים בעוצמתו וייחודיותו, מקומות שיד אדם לא נגעה בהם – יציר הטבע הממשיך להתנהל על-פי גרמי שמיים וכמעט שלא על פי הנחיות יד אדם או מכונה בטכנולוגיה מתקדמת – חלילה ..., נופים מרהיבי עיין חופים בתוליים , המון מים , פרט לים , נהרות , אגמים יש כ-300 ימי גשם בשנה , אזור טרופי וירוק בעיניים , מזמן לא ראיתי כ"כ הרבה ירוק..מרוב גשמים כל צמח גדל פרא ענק מימדים , אפילו הפרפרים גדולים , קורי העכביש במימדים שטרם ראיתי .(ואני נחשבת כמטיילת). קשה להאמין שיש עדיין אנשים החיים בתנאי חיים המזכירים סרטים שהביאו לנו את העולם שהפרימיטיבי של אלפי שנים לאחור ולחשוב שאחרי הכל – כמה עשרות שעות בדרך (36 שעות מרגע העלייה למטוס ונחיתה ) ואפשר לראות את הכל ב-LIVE . פפואה שוכנת על קו המשווה . השמש זורחת ב-6 בבוקר ושוקעת ב- 6 בערב . כך, כל השנה – תריסר שעות אור ותריסר שעות של חושך. המקומיים /הילידים הם שחורים כהים מאוד שמדברים אנגלית קולחת , למרות שביניהם יש הרבה המון שפות . המטבע : קינה =KINA 1 ₪ = 1.5 קינה בפורט מורסבי עיר הבירה אין פקקים בכבישים כי אין הרבה מכוניות ... אין חנויות , אין מקומות בילוי בערבים , פרט לבר במלון שהפעילות בו בעיקר בסופ"ש . יש כ-4 סופרמרקטים לקניית מוצרי מזון שמחיריהם מרקיעי שחקים. המאכלים שאנו מכירים כמזון בסיסי – ירקות ופירות טריים במחירים סבירים לרוב – נחשבים ל"גורמה " – בעיקר במחירים : עגבניה / מלפפון –כ- 30 ₪ לקג' פלפל אדום כ-40 ₪ לק"ג פטריות כ-90 ₪ לק"ג אז איך אפשר לחתוך ככה סתם סלט גדול ועשיר בירקות בלי להרגיש החור בכיס נפער ומוציא את התיאבון ?... כמובן שיש המון מאכלי ים..וחגגתי עם אוכל טעים ..לובסטרים..סרטנים ... תיירות כמעט שאין , אולי פרט לאנשי עסקים ו/או אנשי "טרקים" בהרים ו/או צלילות בחופי הים עם אלמוגים מדהימים והמון דגים בצבעים שונים. אישה "לבנה " כמוני –איננה יכולה ללכת בד ברחוב , אלא עשויה להיחשב ל"כספומט" מהלך ולמטרה לשודדים – הארנק, התכשיטים וכל מה שאפשר לקחת... כדי להגיע ממקום למקום הייתי זקוקה לשירותיו של "שומר ראש" מקומי / יליד , אילו לפחות היה נראה כמו "קווין קוסטנר" – ניחא ...אבל, הילידים הם שחורים כהים מאוד בעלי מראה פרימיטיבי , מכוערים – בעיני כמובן – במידה שקשה לתאר ... האופנה – לא משהו ... אין חנויות בכלל אין חנויות בגדים בגדים ובני המקום לבושים בבגדים פשוטים יד שניה והרבה יותר ישן מה , שקיבלו במשלוחים מאוסטרליה.מה שיש –את זה לובשים, ללא קשר לאופנה, צבע ,התאמה וטעם אישיים. הכל נראה מרופט, עייף וחסר ברק.
טיפוח אישי של הנשים – מה זה ? הנשים "לא נחשבות" כמו בכל העולם הפרימיטיבי , ומידי פעם ניסיתי להסביר "מה זאת אישה מודרנית עצמאית " רובם הולכים יחפים ! מדהים לראות איך הולכים יחפים על אבנים , חול חם כאילו כלום . לרוב מהמקומיים אין מים וחשמל בנמצא , קמים בבוקר ללקט ולארגן את האוכל לאותו היום . הבעל יוצא בסירה קאנו קטנה להביא דגים מהים האישה מנקה ומבשלת , וכך הם חיים את חייהם , חיים מיום ליום . הילדים רובם לא הולכים לבתי ספר , כי זה מאוד יקר והלימודים לא חינם והרמה מאוד נמוכה . לא יודעת למה..אבל למישהו נוח להשאיר את המדינה פרימיטיבית גם בשנות ה-2000 בית החולים פרימיטיבי ..ונאמר לי שבמידה והיה קורה לי משהו עדיף היה להטיס אותי לאוסטרליה..למזלי הגעתי בשלום וחזרתי הביתה בשלום. ביטל-נאט -המקומיים אוהבים ללעוס תערובת של אגוז שנקרא ביטל –נאט אלמוג טחון – ופרי החרדל -שיש לה תגובה נרקוטית וממכרת. הם מערבבים-אוכלים-לועסים ביחד את המיקס של 3 המצרכים" ו...לא נעים, כל הזמן יורקים השאריות בצידי הדרך...המאכל הלאומי גורם לשיניים שלהם להיצבע באדום. מחזה נפוץ הוא לראות ילידים שחורים מאוד מחייכים בשיניים...אדומות... זה מנהג המקום ... בילום – תיק מיוחד של המקומיים /ילידים שכולם כולם הולכים איתם. הנשים סורגות את התיק לעצמן וכן לבעל שלהן. כתודה - זכיתי לקבל 3 תיקים כאלו . למרבה המזל, המנהגים של בני פורט מורסבי אינם מאפיינים את שאר בני פפואה גינאי שבשאר האזורים הם אדיבים ונעימים ומכניסי אורחים ואין חשש ללכת לבד. כמויות המשקעים היורדים כמעט כל השנה משביחים את הקרקע, והנופים הירוקים הפראיים זוכים לנחת מבלי להכיר צינור השקייה מהו ומבלי להתמודד עם מחסור במים, ובצורת , טיילתי ביער גשם במפרץ מילאן ביי , מדהים ביופיו , צמחייה ירוקה ועבותה , פרפרים ססגוניים ענקיים, בגדלים שלא ראיתי , ציפורים שרות – ממש גן עדן ... בחוף הים של מילאן ביי שחיתי בים עם שנורקל (מפחדת לצלול...) וגיליתי את האלמוגים, הדגים הצבעוניים וכל אוצרות הטבע שמתחת למים. 10 ימים תמימים של גן עדן הגיעו אל סיומם. מלבד ה"חוויה האנתרופולוגית" המיוחדת גם בחריגותה, אין ספק ש"זה " עושה משהו" . כל מה שנראה לנו כמובן מאליו, החל ממזון עשיר ומגוון כל כך שנראה לנו עניין שבשגרה,טכנולוגיה מתקדמת בכל תחום , רפואה מובילה המצילה חיי אדם , תרבות עתירת אפשרויות, מה לא ? המפגש עם הפרימיטיביות מעורר שאלות : האם אנו מעריכים את מהשיש לנו ? האם באמת אנו זקוקים לכל אלה – שהרי הם חיים גם בלי ...האם הם מאושרים יותר מאיתנו בחיים הפשוטים ?.... חזרתי אל בית הקט והאהוב . יודעת שעברתי חוויה של פעם בחיים...שמחה לחזור אל הסיבה המוכרת והאהובה ...אל החיים האמיתיים שלי... אבל ... למרות שכתבתי לכם בפוסט הקודם שאולי אולי אחזור לכאן עטורה בחתן פפואי גינאי "צבעוני" ובעל נימוסים מהאיים ההם ורומנטיקה של העולם השישי ,חזרתי לבדדדדד.... חשבתי , חשבתי , התלבטתי פעם ופעמיים ו... אני מחכה לגבר הישראלי שיגיע אל ליבי... אז ...מי שמרים את הכפפה – שיקום !....  רוצים לראות תמונות.. מוזמנים לגלריה שפתחתי "פפואה ניו-גיני" ... כדאי .. מומלץ... http://cafe.themarker.com/gallery/384567/?p=7&p=1
|