וחם היה בחוץ, והזיעה זלגה, ולא היו דמעות. נפרדנו כך, בהחלטה של רגע, ולא הבטחנו כלום, אבל יש חששות. כי זה היה רומן ארוך ומלא תשוקה, ממש שלובים היינו, צמודים לבלי הפרד. היינו יחד בטוב, ובעיקר ברע, תמיד גחלת לא אכזב של נחמה פורתא. ליוית אותי יותר מרבע של מאה, תמיד אתי, בכל מקום, לאורך כל היממה. ולא חשבתי באמת לומר שלום, רציתי רק פרידה קצרה לנסיון אבל אומרים שמכזה חיבור צריך לחתוך ולהתנתק מהרגע הראשון כי אין, זה לא יילך, להישאר רק ידידים אחרי שאלייך התמכרתי, נכנסת אצלי עמוק אל הורידים. אז אם בהתחלה ספרתי את השעות והיה לי קצת מוזר, עכשיו אני סופרת את הימים מרגע הפרידה ועוד יגיע רגע שגם זה יהיה קצת מיותר, אני לא יודעת אם אפשר כבר לומר שלום, אולי נחזור להתראות, אבל בינתיים כל יום ללא עישון מחייה טיפה יותר את הריאות, ולא שלא נעמת לי קודם, אבל עכשיו אני קצת יותר מקובלת באותם מקומות שבקושי עצרו מלטרוק בפני את הדלת כשראוני איתך מהבהבת בעוז ועוטפת אותי בעשן ומפאת ה"פוליטיקלי קורקט" לא אמרו: אה, סיגריה, אז לכי מכאן...... זו פרידה, או קבועה ואולי רק זמנית, זו פרידה מהרגל קצת נלוז ואולי קצת ממית, אהבתי כל רגע מעושן, משתעל וצובט בגרון ואולי אתרגל לרגעים "נקיים" ושלווים, הגם שבלעדייך יהיה בהם קצת שממון...... |