מדוע שלא נאמין - במקום רק לקוות?

אמונה היא כח.

בזכות אמונה חזקה, עיוורת, קמו הרבה דברים שלכאורה לא היה להם סיכוי.

כמו מדינת ישראל למשל.

תקווה מאפשרת רק לייחל שהעתיד יהיה טוב יותר, שונה אולי ממה שעכשיו. 

תקווה מאפשרת רק לצפות, לשאוף, לכמוה - לעתיד אחר.

זה יכול להיות כן - ויכול להיות גם לא.

כשיש אמונה - יודעים בוודאות שיהיה טוב יותר.

אין ספקות, הלב נחוש להצליח ושום דבר לא יכול לעמוד בדרך - ולעצור.

הדבר בא לידי ביטוי בצורה מעניינת גם בשירת ההמנון שלנו:

שירת התקוה (נפתלי הרץ אימבר)

כּל עוד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה.

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
אֶרֶץ צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַיִם.

כבר אלפיים שנה אנו מקווים להיות חפשיים, בני חורין.

ומדוע שלא נאמין בזכותנו להיות עם חפשי בארצנו?

מדוע שרק נקווה?

האם אין לנו זכות להיות עם חפשי, שחי ומתפתח במדינה משל עצמו?

ברגע שיעלמו הספקות, ברגע בו נהיה כולנו בטוחים כי זו זכותנו באמת,

ביום בו כולנו נאמין -

תתגלה בפנינו הדרך להגיע לחיי שקט, שלווה ושלום.

אז נפעל מתוך אמונה שלמה - בנחישות ובאומץ, כל כולנו, למען מטרה אחת ויחידה -

למען נהיה עם חפשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.