עוד כמה שעות נוסעת לחופש. כבר כמעט שנה שלא הייתי בנופש. ושם לא הייתי בדיוק שנה.

כשהייתי ילדה סבתא היתה אוספת חלק מהנכדים (מי שהיה בגיל המתאים והיה בארץ) לשבוע באותו מלון מעל הכנרת.

כל שנה, בלי הורים, בני דודים. כל שנה אותם ריטואלים, אותם משחקים בבריכה, אותו סדר יום מדי שנה.

חלקינו היו חוסכים כסף רק בשביל המילקשייק בלובי לפני כניסת שבת.

זאת השנה השניה שאני נוסעת והיא איננה. אין למי להתקשר ולהודות ולדווח איך הילדים שלי נהנים בדיוק כפי שאנחנו נהננו.

השנה אבא שלי נסע עם הבן שלי כמה ימים לפנינו. מעולם לא הייתי בלעדיו כל כך הרבה זמן.

וכל לילה הישיבה במרפסת מול הכנרת החשוכה והאורות המנצנצים מהגדה השניה.

כמה הבטחות פיזרתי מדי שנה לאורות האלה מרחוק.

וכל שנה חושבת על כל האנשים בחיי שקשורים למקום הזה, אלה שנסעו איתי, אלה שברחתי מהם לשם, אלה שעברו בדרכי תוך עצירה בכנרת.

עם כל הדברים שעוברת זה אחד המקומות הבודדים שחוזרת אליהם כמעט כל שנה. בהתחלה כילדה קטנה, דרך ההתבגרות, הצבא, האוניברסיטה ועכשיו כאמא.

זוכרת את המשפט שאמרתי כשנסעתי לשם אחרי שחזרתי מאוסטרליה - כל כך הרבה נפים יפים בעולם אבל אין כמו הרגע שאתה מגלה את הכנרת נפערת מתחתיך.

(מוקדש לכל מי שעבר איתי שם ובעיקר לסבתא)