לעמוד מול דלת כבדה, לצעוק ולרעוש. רק שיתנו לי להיכנס. אני צריכה להיכנס. פשוט חייבת. אבל הדלת מסרבת להיפתח. שום דבר לא משנה. דלת עקשנית ומטופשת. אין יותר מייאש מאשר לעמוד מול מערכת נוקשה שלא משחררת. אמרתי הכל, נותרתי בלי מילים. עוד כמה אפשר? לא מצאתי מילים שמצליחות לתאר את עומק התסכול. אדם קטן מול מערכת ענקית ומשומנת שפשוט מסרבת להפנים שלפרטים הקטנים יש עולם ומלואו. תנועה אחת לא נכונה עלולה לגרום להרס רב, כבד מנשוא. אבל המערכת ממשיכה, דוהרת קדימה ודורסת את העומד בדרכה. בא לי לצעוק! להגיד שתעצור שנייה. מה ההגיון? איך היא תוכל להמשיך לפעול ולהתקיים ביעילות אם היא מתעלמת מצעקתם, אמנם החרישית, של הפרטים הקטנים. בסופו של דבר הם אלה שמחזיקים את הגדולים ביחד. כעת לאחר האטימות הבלתי נתפסת כל מה שמתחשק זה ללכת. לא לעזור יותר למצוא את מקומי במערכת אחרת, יותר חביבה אולי אפילו קצת קשובה. זה גורל משותף לרבים. אותם אנשים קטנים שיושבים בראש המערכת מסתבר שהם הבזויים ביותר. יודעים לדבר בשפה נמוכה וצעקות- כלב נובח לא נושך. איזה טמטום. כל שנותר הוא להתקומם, לקוות לפחות רע. לייחל לניצחון של הטובים. אולי אפילו לנסות ולשנות סדרי עולם וקרוא צעקה גדולה שתטלטל. תגרום לכולם לעצר לרגע ולגרום להם להקשיב, להבין את הנזק שהם גורמים, בסופו של דבר, לעצמם. אז מתי נשתחרר מהייאוש??, נשתדל לא לגרום לו להפוך ליותר נוח, אלא לתעל אותו לדרך של ניצחון. נגרום למערכת להתקפל, רק לרגע, על מנת שתפעל לטובתנו. כי בסופו של עניין התחשבות היא לא מילה גסה.. |