אתמול כבכל יום ירדתי לשבת על הספסל עם שרון והכלב.

נו ברור שאחרי 'נמלטים' - איך אפשר אחרת.

ישבנו על הספסל ודיסכסנו כמו תמיד על החיים, על כלבים, על בחורים ועל אלוהים.

אני כהרגלי הבאתי בירות ושרון מצידה את מיטב העיצות.

הבאתי אף  נייר ועט וביקשתי משרון שתביא מעטפה.

"החלטתי" אמרתי לשרון. "החלטתי לא לשבת ולחכות אלא פשוט ליזום ולומר לירוק העיניים את שלי- ויש לי אפילו רעיון" שיתפתי את שרון.

מה יותר הולם יהיה, לאחר שכבר השתמשתי במשפט הראשון לכיוונו, מלכתוב את המשפט השני בשירHEY של ה PIXIES וליעדו אליו:

"hey, must be a devil between us..".

מרוצה מהיותי כה שנונה (או אולי מהג'ימסון ששתיתי קודם לכן) הכנסתי את הדף למעטפה וייעדתי אותה לע' ולכלבתו בליווי שם משפחתו. זה כשלעצמו העלה חיוך על פניי  וקיוויתי שיעלה אף על שפתיו הבשרניות.

בעודנו עומדות מתחת לביתה של שרון, מטרים ספורים מביתו שלו, ובראשי חולפת המחשבה- הוא לא בבית עכשיו. נו, מה את מחכה, רוצי שימי את זה עכשיו בתיבה, מהר לפני שהוא בא- פתאום אני רואה אותו יורד מן האופנוע וצועד באיטיות אבירית לכיוון ביתו.

כמובן שלא ראה אותי- הוא הרי חי בבועה משל עצמו.

"shit" צעקתי לשרון. "איזה פספוס! הוא כבר יכול היה לקרוא את זה עכשיו ואולי גם להגיב. ואני כמו סתומה מרחתי פה את הזמן!"

שרון, מתונה ומאוזנה, מיד תפסה את נמשיי שהתפזרו לכל עבר ואמרה:

"מה הבעיה? אם את כל כך רוצה- תעלי ותדחפי לו את זה מתחת לדלת". פשוט ככה. וככה היה.

לשמחתי הכלבה לא נבחה אלא רק כשנסתי במרוצה.

לא איחר לבוא הצלצול:" את באה?". כמובן, אלא מה.

עליתי, התנשפתי והסדרתי נשימה. מהריצה. או בעצם מהחרדה.

"באתי אל הכלבה" אמרתי והסתכלתי לכיוונה.

 "היא שמחה מאד לקבל ממך מכתב" אמר בתגובה.

"באמת שהתגעגעתי. אליה, לא אליך" הוספתי.

ככה זה. שיח של אנשים מבוגרים.

לקח כמה דקות עד שעינינו נפגשו ואמרנו 'תודה שלום' להוד כלבתה הבוררת.

"אז מה קורה איתנו" שאל. " לא יודעת. או יותר נכון יודעת מה אני אבל לא מה אתה" אמרתי ברוגע.

 "כנראה אני לא בנוי לזה" אמר. אמר עם חיוך מתוק מהול במחשבה של עבודה עצמית.

"בטוח שלא" הגבתי. הגבתי ונשארתי.

היה כיף. צחקנו ודיברנו.

כיף לנו יחד הלא את זה כבר סיכמנו.

בשתיים לפנות בוקר הלכתי לביתי מחוייכת, כי באמת שהיה כיף.

בבית, בסביבות ארבע פתאום חזרו להם הנמשים למקומם על פניי ופניתי לעצמי בתרעומת: "תגידי, מה את אידיוטית? לא סגרת כלום אז מה את מחייכת??"

ועם ההבנה הגיעה גם דמעה.

אני כזו סתומה.

שכחתי מה אני בעצם רוצה.

לא ממש ישנתי בלילה. הסתימות כנראה שהציפה לי את מנגנון השינה.

קמתי מהמיטה בתשע וחצי, שתיתי קפה כתבתי פוסט ועדיין לא היה אחת עשרה.

בשתיים עשרה וחצי התקשר ואמר שרעב. (אמרתי לו כבר אתמול שיש לי יותר מדי אוכל ושאם הוא מעוניין לאכול שיבוא בהקדם כי אני שוקלת להוציא דוכן לרחוב). א' חברתי שהייתה אצלי מיד חיזקה אותי ואמרה -" נו, עכשיו נראה אותך סוגרת את זה".

 לפני שסגר ואמר שמגיע סינן: "המשך הכלום אה?"

 "מהההההההההה?" שמעתי את עצמי צועקת.  "תסגור את המחשב מ ה ר ותגיע לכאן מיד! אתה קורא את זה אך ורק כשאני לידך ורואה איך אתה מגיב!".

סיפרתי לו לפני כשבוע שאני כותבת "לא למגירה אלא לסוג של עולם וירטואלי".

לך תסביר לילד בועה מה זה הדבר הזה פה.

 שאל אם יוכל לקרוא בהזדמנות אמרתי שבטח אבל עוד מעט.

מסתבר שהיום בצהרים מכל המקומות בעולם הוא פגש את שרון חברה שלי בחנות חומרי בניין בדרום תל אביב. איכשהו בזכות קישוריו החברתיים (שאני טוענת בחירוף כי אין לו) הוא הצליח להוציא ממנה איך מגיעים לדברים שאני כותבת. שרון, שאף היא מהסוג המרחף, בקושי זיהתה אותו תחילה ורק מאוחר יותר הבינה כי יתכן ועשתה פליטה.

וככה מצאתי את עצמי יושבת היום עם חברתי א' ואיתו במרפסת השרות אל מול המחשב. הכלבה עושה בביתי ככל העולה על רוחה , א' אוכלת יוגורט עם גרנולה (אוכל של ציפורים- זה מה שאנחנו הרקדנים אוכלים), אני שוטפת כלים של ע',  וזה האחרון יושב וקורא פוסטים על עצמו.

קטע מסרט.

לרגע לא הורדנו ממנו את העיניים. לא רצינו לפספס כל בדל של תגובה שלו. הוא היה רציני, צחק מידי פעם ואף החציף (בחמידות) ואמר- " זה לא בדיוק היה ככה".

אמרתי לא': "שימי לו עוד אוכל בצלחת. שיהיה יפה, יאכל, יקרא וישתוק". וכך היה.

בהמשך א' נעלמה לחדרי.

 זה הזמן לשיחה אמרתי לליבי.

"אז מה" שאלתי, "כשחושבים על זה אתמול לא ממש קיבלתי ממך תשובה".

וואו אני אחרי. איזו הקלה. זה יצא.

ירוקת שאל אם חייבים הגדרה. אמרתי שלא אבל שחייבים סוג של החלטה :

"אני לא רוצה בניין, אבל אולי איזו לבנה, ארגז כלים, איזה קאטר, שאדע שיש עם מה לעבוד.."

ירוקת צחק וחייך חיוך חושף שיניים. אמר שיחשוב. ושגם יקרא כמובן שוב כשעיני אינן ילהטו בגבו.

התנשקנו עד כלות למורת נביחותיה של הכלבה, שאין זה, כך מסתבר, לרוחה (קנאית- אלא מה) והוא הלך.

 נשכבתי על המיטה עייפה אך מרוצה.

סוף סוף אמרתי מה אני מרגישה.

 הנה חשפתי את מה שאני רוצה.

ועכשיו אני אמנם חשופה, אך סוג של שלווה,

עד לפעם הבאה..

5.10  והיד עוד נטויה..