או במילים אחרות: לקחת אחריות על חייך.

נתקלתי בציטוט זה באחד מהימים האפורים בהם הייתי בזוגיות סוערת במיוחד. זאת זוגיות שקשה לתאר מאחר והיא הייתה בעיקר מלאת אמוציות- חיוביות ושליליות.

כאשר הכרנו הייתה בייננו כימיה מיידית שנמשכה מספר חודשים עוד לפני תחילת הקשר (לא הכרנו דרך אתר הכרויות – מאוד נדיר היום להכיר ב"דרך הישנה) ואין ספק שזה הוסיף לקסם...

איני יכולה להסביר מדוע נשארתי באותה מערכת יחסים כאשר התחושות העיקריות שחוויתי בה היו תחושת בדידות חזקה, חרדה, תסכול והכי גרוע- אובדן ה-"self". חיי סבבו יותר ויותר סביב בן ה זוג בעוד שהוא סרב להתפשר ובחר להמשיך לחיות את חייו ללא שינויים (כמובן, חוץ מנשים אחרות- למיטב ידיעתי..). הוא האמין כי כך צריך להיראות קשר- שלכל אחד יש חיים בפני עצמו ולא להתמזג ולהיעלם לתוך הזוגיות (כמו שהרבה זוגות עושים לטענתו).

יחד עם זאת, הייתה בייננו משיכה ואהבה מטורפת. למרות שאמללנו אחד את השני התקשינו לסיים את הקשר. כל יום התעוררתי מלאת תקווה כי היום יהיה אחרת, היום נהייה מאושרים. הרי, איך זה הגיוני שיש בייננו את כל התשוקה ואהבה הזאת והאושר נמנע מלבוא?

ואז נתקלתי בציטוט זה. אני חושבת שזאת הייתה נקודת המפנה בגישתי- לכיוון הפרידה. הבנתי כי בעצם אני מחכה ש"התקופה הקשה" תעבור ואני אהיה מאושרת. אבל, אותה תקופה קשה בעצם נמשכה ונמשכת רוב הקשר...

הבנתי כי על מנת להיות מאושרת עלי להיות אקטיבית. מאחר ולא היה לי פרטנר בכל מה שקשור לקשר עצמו, הבנתי כי כנראה האושר שלי יגיע רק אם המשיך את חיי בלעדיו. זאת מאחר וכאשר הוא היה בחיי לא הרגשתי מאושרת כלל.