כמעט חודשיים חלפו מאז המשט המקולל ותוצאותיו העגומות והעקובות מדם. פעילי טרור במסווה של פעילי שלום, שחיכו בחיבוק בידיים לחיילים שירדו מן השמיים, והם יזכו להעניק להם קבלת פנים מיוחדת שכוללת מסאז' וטיפול פנים. החוויה הלילית בלב הים הובילה לים ביקורות ודיונים שעוררו הדים והכו גלים.ובעיקר גל אחד גדול במיוחד, גל הביטולים של הופעות מוזיקליות מעבר לים.

אלביס קוסטלו, דבנדרה בנהארט, הגורילאז, הפיקסיז, גיל סקוט הרון, ארכייב, קרלוס סנטנה (שכחתי מישהו?)

בהחלט רשימה מכובדת של מוזיקאים משכמם ומעלה שברגע אחד  נכנסו גם לרשימת עוכרי ישראל. אך אם כל הכבוד לביקורות נגדם, למה להתעסק במה שאין במקום להודות על מה שיש, ויש הרבה (בלי עין הרע, חמסה, חמסה, חמסה, טפו עליהם)

רק אתמול, שתי הופעות ענק בערב אחד - זאפה מנגן זאפה ודי ג'יי שאדו, והערב מיסי אליוט. הופעות מכובדות בקנה מידה עולמי שמצטרפות לרשימה ארוכה של אומנים שניגנו פה בחודשיים האחרונים מאז התקרית - מטאליקה, רוד סטיוארט, וובן הנד, אלטון ג'ון, הגלדיאטורז, פלסיבו, פורקיופיין טרי (שכחתי מישהו?)

וואו איזו תדהמה, ממש כמו במדינה מתוקנת, הכי רחוק מהכותרות, הכי קרוב אל הלב.

וזה עוד בלי לכתוב מילה על אל.סי.די סאונדסיסטם, מייק פאטון ואוזפסט ישראל. שעתידים לבוא עלינו לטובה.

החיים כמשט, המשט כמשל, אבל מה הנמשל?