אמנות יוון העתיקה – חלק א' (1300-700 לפנה"ס)
כדי להבין את התפתחות מעמדו של האדם באימפריה היוונית מהיותו דמות סכמטית-גיאומטרית סמי-אלוהית ועד אמנות המביעה רגש, אמפטיה ואנושיות המוערכת בזכות היותה אמנות נדרש להבין את ההתפתחות האזורית-היסטורית לצד תהליכי טכניקה ומיומנות. התרבות שהפכה שלטת אחרי נפילת האימפריה המצרית הינה יוון.
עד לשנת 1300 לפנה"ס לערך, שלטה באזור יוון ואגן הים התיכון התרבות האיגאית שמתחלקת לשני מרכזים: התרבות המינואית – שמרכזה באי כרתים ראשיתה של תרבות כרתים אינו ידועה. בראשית האלף השני לפנה"ס, כשהחלה חדירת היוונים לאזור היא היתה בשיא פריחתה. מעריכים שהתקיימה בין השנים 3000 ל-1000 לפנה"ס. לפי כמה מאליליהם וסמליהם הדומים לאלים חיתיים ופריגיים קדמונים, משערים שבאו מאסיה הקטנה והביאו משם את יסודות תרבותם. בכרתים פיתחו תרבות מקורית שהצטיינה בהישגיה האמנותיים, באדריכלות, במלאכות ובחקלאות.
התרבות המיקנית – שמרכזה במיקני שמה ניתן לה משום שהתגלתה לראשונה בחפירותיו של שלימן בערים מיקני וטירינט הסמוכה לה. שרידים נוספים של תרבות זו נמצאו בחפירות מאוחרות יותר במקומות רבים ביוון ובאיי הים האגאי. החפירות מעידות על חברה מלוכנית. הארמונות הגדולים, שהיו גם מבצרים, קברי המלכים היו בנייני אבן רחבים ומוצקים, ונמצאו בהם אוצרות מפתיעים של כלים, תכשיטים ומסיכות מזהב ויצירות אמנות רבות. הממצאים הארכיאולוגיים מגלים השפעות גומלין בין תרבויות מיקני וכרתים. החברה המיקנית היתה מלוכנית וצבאית ביסודה. המלוכה עברה בירושה. המלך היה המפקד העליון, השופט הראשי והכוהן הגדול. לצידו ניצבו האצילים וראשי השבטים, והוא הסתייע במועצת הזקנים. סדרי החיים, התפתחו מתוך שלבי הנדודים רצופי המלחמות של ראשית ההתיישבות. עדיין השתמר סדר חלוקת העם למשפחות, אחוות ושבטים. היו אלו חיים פשוטים, מעוטי תפנוקים, והבדלי המעמדות ניכרו בעיקר בעושר ובכוח ההשפעה ולא באורח החיים. עם הזמן גבר כוחם של האצילים, המשטר המלוכני הלך ונעלם, ובמקומו קמו בראשית האלף הראשון לפנה"ס רפובליקות אריסטוקראטיות, שבראשה שלטה קבוצה קטנה של משפחות אצולה בעלות אחוזות, שרק להן היו זכויות אזרח מלאות. כד מיקני המתאר לוחמים:
 בשנת 1300 נכבש האזור ע"י שבטים הודו-אירופאים (איונים, דורים, קורינתים, ספרטנים וכו') שהחריבו את התרבויות הקודמות והם אלו שהקימו לימים את התרבות הקלאסית, שנחשבת עד היום כערש התרבות המערבית. התקופה הגיאומטרית (1100 – 800 לפנה"ס) רובם של השרידים מהתקופה הזאת הם ציור על כלי חרס. בראשית התפתחותו היה הציור הגיאומטרי מופשט ומוגבל בעיקר לחלק שבין ידיות הכלי או מעליהן. בהמשך התקופה שוב אין הציור משועבד לצורת הכלי, והוא מתפשט על כל פני שטחו, בפסים או בדגמי מיאנדר, קשקשים ועיגולים, בצורות מגוונות, אם כי חמורת מאוד. אמנות גיאומטרית זו איננה ספונטאנית, הוא מחושב בדקדקנות מתמטית, כשהצורה הכללית בנויה מאוסף של חלקים מוגדרים היטב. תפיסה זו איננה מקרית, אלא מצביעה על כך, שכבר בשלב קדום, ראו היוונים סביבם כאוס וביקשו סדר בעולם. לדעתם העולם פועל לפי סדר קבוע והגיוני, ועל האדם לקחת חלק בהרמוניה זו ולבקש אחרי סדר בכל מעשי ידיו. רק בשלב האחרון של התקופה הזאת החלו להופיע דמויות של בני אדם ולפעמים גם חיות. הדמויות מתוארות כצלליות (סילואטה). מאפיינים אותן קוים זוויתיים גיאומטריים. כל הדמויות נעשו לפי חוקיות קפואה: ראש בפרופיל, חזה משולש שממנו יוצאות הידיים, הרגליים בפרופיל כשאחת מהן מושטת קדימה. במהלך המאה השמינית לפנה"ס (תקופה המכונה התקופה הדמוי מזרחית) מתחילה יוון להקים מושבות במצרים, אסיה הקטנה ודרום איטליה. במקביל, מתפתחים גם קשרי מסחר. כתוצאה מקשרים אלו למדו היוונים להכיר תרבויות מפותחות משלהם במזה"ת. תרבויות אלו השפיעו בכיוונים שונים על תחומי החיים ועל השקפת העולם של היוונים בתחום המדע, הפילוסופיה והאמנות. ציוריי כדים בתקופה הגיאומטרית והדמוי מזרחיתכדים הם מדיום אמנותי ושמשו לכל דבר, כדים קטנים לשימוש יום יומי כגון שתייה ואוכל וכדים גדולים שימשו לאפסון, למסחר וכמצבות זיכרון. ציורי הכדים בתקופה הגיאומטרית מאופיינים ב"אימת החלל הריק" (הצורות ממלאות את כל שטחו של הכד) ובדגמים דקורטיביים בעלי דפוס חוזר, ציור שטוח ותיאור גוף באופן גיאומטרי וסכמאטי, איזוקופליה (מסגרת לציור ותחימת הדמויות). אין ניסיון לתאר עומק, קיים רצף ציורי בשורות סיפוריות זו תחת זו. 750 לפנה"ס החלו לצייר דמויות אדם על כדי האמפורה, ובשנת 700 לפנה"ס החלו סיפור טקס הקבורה של האדם (פרוטסיס). הדמויות היו מעוצבות בצורה הבסיסית ביותר: הנשים המקוננות בתהלוכה אחרי המת כאשר הן תולשות את שער ראשם. לקריאה נוספת על אמפורות:
 הפיסול היווני בתקופה הגיאומטרית והדמוי מזרחיתניתן להבחין בהשפעה מצרית חזקה על הפיסול. הפסלים צבועים לחלוטין (אידיאליזציה של עיניים כחולות ושיער בלונדיני, גוף בצבע בז', עיצוב השיער כפאה ומעט איפור בדמות הנשית). תאור המבנה הפנימי של הגוף בקווים כללים בלבד וסימון הברכיים. חוסר פרופורציה בין הראש, היד וכף הרגל לשאר הגוף שתיאורו אמנם סכמאטי אך קרוב יותר למציאות מן הפיסול המצרי. הגברים מסמלים אידאל של יופי, הנשים לבושות תמיד, מתארות את האופנה. *הערת המחברת: הבלונד נולד :)
 אפולו מאנטיקלס |
