במחצית השנייה של שנות השבעים, שהתחילה שנה או שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים, כל מי שחשב שהוא משהו היה הולך עם תרמיל צד עשוי בד חאקי בהיר, שלוח דיקט היה מוחבא בין שתי חתיכות בד בגבו, ושני כפתורי תיק-תק סוגרים אותו מלפנים. במרכז הצד הקדמי היה דבוק אליו סמל של הצנחנים עשוי חומר דמוי לבד אדום. התיק היה נתלה על הכתף ומשתלשל לצד הגוף. קראו לו תיק שכל.
שנה או שנתיים אחרי שהתחלת ללכת עם תיק השכל, הצטרף אליו בדרך כלל כתם דיו כחול גדול בתחתיתו, סמוך לאחת הפינות. כתמי דיו, יש להם מין טבע שכזה, שמרגע הופעתם אבד הכלח על החפץ שספג אותם. מרגע שנספג בה דיו, יודעת כל חולצה, ויודעים גם בעליה, כי היא חיה על זמן שאול. תיק השכל הצליח לחיות עם כתמיו זמן ארוך יותר מכל כותונת פסים שפרח דיו כחול עיטר את כיס החזה שלה, אבל גם הוא נחשד בהופעה מרושלת מרגע שהופיע הכתם.
הכתמים האלה באו אל העולם כמעט תמיד מאותו עט, שהיה בן לוויתו האולטימטיבי של תיק השכל, וגם מכשיר הכתיבה הפופולרי ביותר בישראל במשך כחמש-עשרה שנים, הלא הוא השטטלר-סטיק, אותו עט פלסטיק כחול בהיר, שחלקו האחורי משושה, ממש כמו עפרון, מעט קוני, כלומר - צר מאחור ומתעבה בצידו הקדמי ועליו מוטבע בזהב הלוגו שהוא מעין דמות של חייל רומי בקסדה מן הפרופיל והכיתוב המנצח "מייד אין ג'רמני". חלקו הקדמי של העט היה בעל מבנה חרוט מחורץ פסים לאורכו, שבבסיסו התחבר אל המשושה, ואילו מקודקודו יצא ראש העט הכדורי עצמו.
היה לו גם מכסה, לעט, פקק שזרוע קטנה בעלת פרופיל מרובע יצוקה איתו. בשעה שהיה מונח הפקק במקומו הטבעי אפשר היה אפילו לקבוע את העט לכיס חולצה בעזרת הזרוע הזו. אלא שדין הזרוע היה להילעס או להישבר על ידי בעליו החוקיים של העט, ממש כפי שדינו של הפקק היה להישכח או להיאבד תוך זמן קצר, וכך נמצא עט השטטלר-סטיק מופיע בציבור בעיקר בצורתו החשופה, מזמינת דליפת הדיו והכתמת תיק השכל.
מלבד השימוש המקובל לכתיבה, שימש הסטיק בשנות חטיבת הביניים גם כמכשיר קרב יעיל מאוד. כדורי נייר קטנים שמוללו באצבעות הלוחמים מפיסות נייר שנקרעו ממחברת שורה אחת או ממחברת החשבון, ושהוכנסו לפה כדי להספיגם ברוק ולהדקם, הוכנסו לחלקו האחורי של העט, זה המשושה המתרחב, לאחר שסולק ממנו צינור הדיו, ומשם נורו ע"י נשיפה חזקה מחלקו האחורי שהוחזק בפה. אינני זוכר השפלות שהיו צורבות כל כך כמו הידבקותו של כדור נייר ספוג רוק אל עורפו של אי מי, כדור שנורה ע"י אחד מיושבי השורות האחוריות בשעת שיעור היסטוריה או של"ח או תורה שבעל פה כשהמורה הסתובבה אל הלוח.
נזכרתי בעט הסטיק ובעקבותיו גם בתיק השכל בצהרי יום אחד באמצע השבוע, בעודי מדווש את דרכי מבעד מסכי הלחות לאורך השדרה. וזאת בגלל שלט אחד שניצב בפינת רוטשילד ורחוב מזא"ה, ליד בניין אנגל, שהוא מן בניין באוהאוס היסטורי שכזה, שנבנה ע"י זאב רכטר בשנת 1933, והוא אחד ממבני היסוד של תל אביב כמו שכולם מכירים אותה לאורך השנים. אפילו האחים גבריאל ומקסים שמיר, שהם צמד גרפיקאים (בימים ההם עוד לא היה קיים המושג מעצבים גרפיים), גרו בו. למה אני מזכיר אותם? כדי שתדעו שהם עיצבו בין השאר את: סמל המדינה, סמל הדואר המקורי, שטרות הכסף הראשונים של המדינה, קופסת הקוטג' המקורית, סיגריות נובלס כפי שאנחנו מכירים אותן גם כיום, ואפילו את קופסאות הלוף ממנות הקרב ההיסטוריות. תגידו בעצמכם, לא שווים תזכורת?
בכל אופן, השלט ההוא שצד את עיניי, יודע לספר כי בקרוב יתחילו בשיפוץ המבנה ההיסטורי לפי כל אמות המידה וחוקי השימור המחמירים של עיריית תל אביב. ואני, עם סיימי לקרוא את השלט, עצרתי את אופניי, ירדתי מהם והשכבתי אותם על הקרקע, נעמדתי מול הבניין, ספקתי כפיים אל שתי לחיי וקראתי בקול גדול "אוי, אוי, אוי" (ואולי אף הוספתי "ויי" בסיומה של קריאה, אלא שאם כן נשמט הדבר מזכרוני). ולאחר קריאת השבר עליתי שוב על אופני והמשכתי בדרכי, ואז נזכרתי בעט הפלסטיק הכחול, ובמורה הדגול מבצלאל, אלי גרוס.
אלי גרוס היה איש מעניין. קודם כל הוא היה מעצב מצויין - בימיו המילה מעצב כבר תפסה את מקומה - והלא בגלל זה נצטלבו דרכינו. הוא נסע להולנד בשנות השישים ושם למד, ושם גם עבד, ואם לא השתנה שום דבר בחמש השנים האחרונות, הרי שמי שנוחת בסחיפול - שדה התעופה הבינלאומי של הולנד באמסטרדם - ומחפש את השירותים הקרובים, או את המודיעין, או איפה הטיסות הנכנסות או היוצאות או שירות מוניות או לא משנה מה, אז שתדעו שעיצוב כל מערך השילוט שם הוא שלו.
אחר כך, בארץ, הוא פעל כמו מודרניסט אירופאי, הוא עשה את הסמל המקורי של קופת חולים כללית, כשזה היה עדיין באדום-שחור, ואת השילוט בהר הצופים, ואת הסמל המקורי של התחנה המרכזית החדשה, עוד כשרק התחילה לעמוד סגורה לעשרים שנה כמו פיל ענק ואפור וחסר תכלית. גם הלוגו הזה של המרכזית, אותם ארבעה פסים מקבילים - ישר ואלכסון מטפס ושוב ישר - היה עשוי אדום בלבד עם כיתוב שחור מתחת, אבל 20 שנה אחר כך, כשהחלו ההכנות לפתיחתה סוף סוף של התחנה, לקח עליו איזה מישהו שלא אגיד את שמו להמשיך את העבודה, וצבע את הפסים האלה, האדומים, של גרוס, בצבעים שמחים - סגול, תכלת, כתום וירוק אמרלד.
"הרסו לי את הלוגו, הברברים", גרוס אמר.
הרסו לו הרבה דברים לגרוס, שניסה להיות מעצב אירופאי במרחב הישראלי, וזה לא הועיל לקיום שלו. היו עליו כל מיני סיפורים. היו לו צלקות על פרקי הידיים שיכלו אמנם להיות תוצאה של היתקלות לא צפוייה עם טיגריס בשעת טיול בהודו, אבל היו יכולים להיות גם עדות לדברים אחרים, הירואיים פחות וכאובי נפש יותר. לפעמים הוא היה צריך לפרוש קצת מהחברה ולהשיב לעצמו את נפשו באיזה מוסד שבו יכול אדם לנוח. ובסוף הוא מת סתם כך ולא היה כמעט אף אחד בהלוויה שלו.
באופן מקרי לגמרי אבא שלי והוא היו חברי ילדות ונעורים. בחיפה, בשנות החמישים. שניהם היו פושעים לא קטנים בערכים של אז. פושטקים היום. גנבו איזו מכונית, נעלמו מהבית לכמה ימים, כל משטרת הצפון חיפשה אחריהם. פרצו חנויות כדי לגנוב כל מיני דברים בשביל אחותו הגדולה של גרוס, ועוד כל מיני מעשים שכאלה.
מכיוון שכך, כשהודיעה לי אמי אל מקום מושבי בניכר שהוא נפטר, כתבתי משהו בעניינו לאבי, ואחר כך סיפרו לי שבשלושים, עת גילוי המצבה, הקריאו את זה בתור הספד. אינני זוכר מה היה שם.
אבל את גרוס המורה אני זוכר היטב. הוא ניסה לחנך אותנו. הוא היה מאסטר מהסוג הישן והיתה לו מעט מאוד סבלנות לטפשות, לרדידות, לוולגאריות, לברבריות וליהירות, ובקיצור - הוא לא היה צריך לחיות כאן כלל. גרוס היה המורה היחיד שהיה מסוגל לקרוע מן הקיר חתיכת סקיצה של סטודנט אחד, להדביק אותה על זו של אחר ולומר - "רואים - אתה חצי גאון ואתה חצי גאון, תעבדו ביחד ותהיו גאון שלם". פחדנו ממנו מוות.
המילה ששימשה את גרוס יותר מכל מילה אחרת בשפה העברית היתה "עילג". הוא היה נוחר אותה בבוז אל עבר מושא ההתכוונות שלו, בערך חמישים פעם בשיעור. הוא היה משתמש בה כל כך הרבה פעמים שגם היום, עשרים שנה מאוחר יותר, היא נותרה אצל רבים מבני המחזור שלי מילת הביקורת הטובה ביותר לשיפוט עבודה גרפית.
גרוס לא יכול היה לסבול את חוסר העידון בחייהם של הישראלים הצעירים שהיינו, הוא היה מביט בבוז בשעוני הסווטש שהיו ענודים על פרקי ידיהם של רבים מאיתנו באותן שנים ומסנן תחת השפם הערה בדבר אנשים שהולכים עם שעונים מפלסטיק צבעוני, בניגוד אליו, למשל, ששעון שוויצרי מכובד מתוצרת אומגה הראה לו את השעה. הוא לא סבל את הדרך בה התלבשנו, "כמו סבלים בשוק", ולא כמוהו, תמיד עם כותונת לבנה. אבל יותר מהכל לא הרשה לנו לכתוב בעטי הסטיק הכחולים, שסימלו בעיניו את פסגת הוולגריות והטעם הזול של העת ההיא. בעצמו כתב כמובן בעט מון-בלאן נובע שחור ויפה עם הלוגו הדומה למגן דוד על קודקודו.
---
השלט הזה, שעומד לפני בניין אנגל ברוטשילד פינת מזא"ה, הוא הסנונית המבשרת את בוא סך התכונות הישראליות שגרוס לא עמד בהן - הוולגריות וחוסר העידון, והכסילות והיהירות - שיותר מכל תכונה אחרת היא היא העומדת בבסיסו הרעיוני של כל בניין משתפץ בעיר הזו.
ומה דווקא בשלט כדי להעיד על טיח הקירות בגוני גלידת פיסטוק או מוקה או פונץ' בננה שיצבע, קרוב לוודאי, את הבניין בסופו של דבר, כפי שנצבעו כל שאר הבניינים המשופצים? ולתוספת המטראז' המשבשת כל פרופורציה באוהאוסית שהיתה לו במקור? ולחיקויי העץ המחליפים את תריסי העץ משנות השלושים? אני אגיד לכם. אפילו השלט לא מסוגל להיות מעוצב בסגנון באוהאוס סביר. כבר שם, בניסוח המילולי על גבי השלט ובבחירת סוג הכתב ובהדמיית המחשב המראה את הבניין, נטועים ניצני חוסר התובנה לגבי מהו באוהאוס ומהם שימור ורספקט למסורת, או מהי מסורת בכלל, ולמה העבר הוא חשוב, ולמה ההצטנעות אינה בהכרח אומרת שיצאת פראייר, ולמה לאיפוק ולשקט יש את הערך שלהם ולמה פנטהאוס של 300 מ"ר הוא אולי אחלה עיסקה כלכלית אבל איש מאנשי הבאוהאוס לא שילב בתפיסה שלו דירות בגודל כזה בבנייני מגורים משותפים. בקיצור, לא כל דבר שכל ארכיטקט יוצא גרמניה ידע, יידע אי פעם קבלן ישראלי. וחבל.
לפני שהרסו את בית דבר ההיסטורי בשנקין פינת מלצ'ט והעמידו במקומו את המפלצת האיומה הזו, שנראית יותר מהכל כמו אונייה עצומת מימדים שנכנסה לנמל הקטן עליה בכמה מידות, הופיע שם שלט באדיבות החברה המבצעת, שהסלוגן שלו היה: "באוהאוס יותר ממה שבאוהאוס היה אי פעם". נו, שויין.
---
ורק כשהיה רוצה גרוס לכתוב משהו על חתיכת נייר, הוא היה שולף את עט המון-בלאן המדוייק שלו מתוך אחד משלושת התאים שהיו מוקצים למכשירי כתיבה, שם בחלקו הקדמי של תיק השכל ממנו לא נפרד אף פעם.
---
נו, זה אולי קצת נרגני, כל הקטע הזה, אבל מה לעשות, מאז שהוסר הסגר על עזה ונפתרו כל הבעיות שלנו עם הפלסטינים בחיים, אני מחפש מתחת לאדמה עם מה להציק לכם. וחוץ מזה, כמו שאומר הפתגם - עשירי עירך קודמים.
שבת שלום.
|