כבר שנים שאני חיה עם דאגות. דואגת מה יהיה מחר, מחרתיים, בעוד שבוע. בעוד שבועיים... אמא שלי כזאת... סבתא שלי הייתה כזאת... כמה תשומת לב אני מקדישה לדאגות! ובינתיים הזמן עובר, החיים נחיים את עצמם, קורה מה שקורה והדאגות הישנות נעלמות. באות חדשות. כי הרי הדאגה היא עתידית - תמיד.
אז מי אני אהיה בלי הדאגות האלו? רק לרגע קט אראה... לרגע קט אדמיין שאיני יכולה לדאוג. איני מסוגלת לכך.. מי אהיה?
נשימה עמוקה. מנוחה. הפסקה... בלי הדאגות אני אחיה את מה שעכשיו. אני אהיה שלווה, רגועה, אתעסק כולי במה שאני עושה עכשיו. יהיה לי שקט. יהיה מרווח.
אני מפחדת לוותר על הדאגות. למה? כי נדמה שהן מניעות אותי ושומרות עלי מכל רע. האם נכון הדבר? האם אמת? האם הדאגות שומרות עלי? עד עכשיו האמנתי בכך. עכשיו אני כבר לא בטוחה. וכי איזו הוכחה יש לי שהדאגות שומרות עלי? ואיך אני יכולה לדעת איך היו חיי לולא הדאגות???
שווה לנסות, להתנסות. מידי פעם, להזכר, לרגע קט לנוח מהדאגות. מה שיהיה - יהיה...
אספר לכם אם שווה.......... |