הקמפיין שרץ בפייסבוק כבר שבועיים לא הותיר מקום לספק:

"מסיבת בריכה בשווי מאה אלף ₪ תוענק למי שיצליח לארגן מסיבה עם הכי הרבה חברים".

בצדק התעלמתי בהתחלה. מה לי ולמסיבות. מה לי ולבריכות. מה לי ולכסף גדול. מה לי ולהכי הרבה חברים, אבל כשהתחלתי לראות את הסטאטוסים שרצו עם השוויצים המתגלגלים של דיווחי מספר משתתפים שאנשים הצליחו להשיג, התחיל יצר התחרות לטפס בעורקי. כולה קמפיין שיווק שצריך לתכנן היטב. קטן עלי. אם הולנד יכולה להגיע לגמר המונדיאל, אני בשקט יכולה להביא חמש מאות איש למסיבה.

חמש מאות? אלף? עשרת אלפים?

עשרת אלפים.

המודעה שניסחתי לא הותירה מקום לספק:

"מסיבת חילופי זוגות ענקית. בריכה אולימפית. לבוש מינימאלי. אלכוהול. דיג'יי הורס. אין מה לחפש במסיבות אחרות. אחרי אלף המצטרפים הראשונים, יהיה מה לדבר על חינם כולל משקאות. אז יאללה. ג'אמפ!"

צירפתי צילום עליז של מסיבת בריכה צבעונית עתירת משקאות קרים ואנשים שמחים ורטובים, והתחלתי להזמין אנשים באובססיית לינקים מטורפת ששיגרתי עד שכאבה לי היד ומסך הפרצופים שרצו מולי הפכו לבלילה אנושית לא ברורה אך מבטיחה.

כי איפה שתגידו את המילים 'חילופי זוגות' תראו התעניינות גורפת מטורפת.

עובדה. ביום הראשון הצלחתי להשיג כמה מאות לייקים ואלף 'join'.

התחלה טובה, אבל זה עדיין לא זה. בכיתי אל המסך שלי. אני יודעת עם מי יש לי עסק. אנשים נהנים ללחוץ לייק ו'מאשר' רק בשביל לראות את הפרצוף שלהם מרוח הלאה בתפוצה. אני צריכה גימיק.

יותר נכון, אני צריכה סוטים.

התחלתי להצטרף אל קבוצות של ביישנים, סווינגרים, גייז, עשירונים עליונים, אלפיונים תחתונים, התכתבתי בצ'טים והבטחתי בר עשיר ושופע: החל מג'אמפ אייס טי בכל הטעמים בשביל החנונים ועד וודקה רד בול, צ'ייסרים שעפים כמו מזרקות וג'וני ווקר בשביל כל חבר שיצרף איתו מאה חברים.

לעם ישראל, סטרייטים, סוטים, אנשי עסקים ומלחכי פנכה יש תכונה משותפת אחת: איפה שמבטיחים לנו חינם, אנחנו שם, ובגדול.

האמת היא שאף פעם לא הייתי במסיבת חילופי זוגות, לא הבנתי בשביל מה זה טוב ובמיוחד מה עושים שם, אבל בדבר אחד אני מבינה. בסקס מופרע, פסיכי ומרטיט. המסיבה שלי תשיג את הכי הרבה משתתפים ואני אזכה בפרס הנכסף. בי נשבעתי.

שיגעו אותי בהודעות פרטיות, הציפו לי את הצ'ט עד שמצאתי את עצמי מתכתבת עם עשרים איש בו זמנית כשלכולם אני קוראת מיכה, עד שהתבייתתי על הכינוי האולטימטיבי: מותק. עניתי לכולם בסבלנות. נשבעתי שיהיה מספיק תה קר ג'אמפי תפוח או לימון כדי להתרענן, ומספיק אלכוהול לדפוק את הראש בשביל האומץ לקחת לחבר שלך את הכוסית שלו.

עד סוף השבוע הגעתי לשמונת אלפים משתתפים מתלהבים אך חרמנים. ידעתי שזה אומר שיהיו לי איזה חמשת אלפים במסיבה שלי. מספיק טוב בשביל לזכות בתחרות, ולדעת איך זה להיות סוג של רבע סלב.

זוג תמהוני במיוחד שהתחברתי איתו בעקבות הפסטיבל המתוקשר שלי השבוע הזמין אותי לארוחת ערב היום. אני הולכת. מה אכפת לי. תחקיר טוב הוא הצעד הראשון ביחצנות. לא ככה?