ישבנו על הבר, כל אחד בוהה בכוסו.

שלי הייתה כבר כמעט ריקה, רביעית במספר. הוא היה עדיין על הראשונה, מתענג עליה בלגימות קטנות ואיטיות.

ניסיתי למקד את המבט בכוס. הרגשתי שהחדר סובב סביבי ואפילו הרעש נשמע עמום יותר.

"מה אתה שותה?" שאלתי אותו. "לא ידעתי שמומיות שותות", המשכתי.

"אנחנו לא", הוא ענה. "זה פורמלין. השמש שלכם שונה. מעדיף לא לקחת סיכונים".

הסתכלתי בחורים העגולים בתכריכים על ראשו, היכן שהיו אמורות להיות עינייו. התפתתי להזיז טיפה את הבד על מנת לראות את עורו אבל העדפתי לוותר. יש גילויים שעדיף לחיות בלעדיהם.

"תגיד", שאלתי אותו, "ממתי אתה בכלל?"

"מתקופתו של ג'וסר, מכירה?"

"וואו, ג'וסר.. אחד מהראשונים.. כן", עניתי. "בטח שמכירה, הוא בנה את הפירמידה הראשונה. איזה תותח".

"חרא של פרעה", הוא אמר. "התעלל בנו כולנו. אבל היה לארג', אין מה להגיד. רק בזכותו קיבלתי חניטה. למרות שבכל זאת אני האחיין שלו".

"וואי", צחקתי. "אני יושבת עם בן מלוכה. כבוד".

הוא צחק. יצאה לו מן איוושה עמוקה ומהדהדת. כמו רוח הנושבת בין קברים עמוקים ואפלים. לרגע הצטמררתי.

"דוד שלי גם היה חצי אל", הוא אמר.

"כן, אני יודעת", עניתי, "קצת צניעות לא תזיק לך". נכנסת שוב למגננה הקבועה שלי מול בני אצולה.

"אני לא רואה שאת מיישמת את זה", הוא אמר והשפיל את שתי ארובות עינייו הריקות לכוון חצאית המיני שלי. התבוננתי במבוכה בחצאית הקטנטנה שלי. "זה לא קשור לצניעות", אמרתי לו, "ככה בעולם שלי מתקשרים".

הוא הרים את ראשו והתבונן מסביב לחדר הקטן והמעושן. אחר התבונן בכוס שלי.

"כמה ימים עבדת בשדות בשביל הבירה הזו?" שאל אותי.

התבוננתי בו במבט חצי ממוקד. "איזה שדה?" עניתי, "הבירה הזו שווה בערך שעת עבודה שלי. במשרד, עם מזגן".

הוא פלט מן קול מוזר שהנחתי שהיה אמור להיות שריקת פליאה. "שעת עבודה? מה זה משרד ומזגן?"

"חדר שבו עובדים ומן מכשיר שמקרר אותך", עניתי.

"את עובדת בחדר, עם מכשיר שמקרר אותך, ומרוויחה בשעה מספיק בשביל בירה?" הוא המשיך, "אצלנו פועל היה עובד לפחות יומיים בשביל כד בירה. איזה עולם נהדר יש לך", אמר בקול מלא פליאה.

"תראה, אני אחסוך לך את השאלות", אמרתי לו. אני תמיד חסרת מנוחה ליד מומיות. משום מה הן מצליחות להוציא אותי משלוותי.

"כל אחד מאיתנו מחזיק ארון עם שלל סטים של בגדים, המשכתי, יש לנו חנויות ענקיות מלאות אוכל, ולא צריך לעבוד שבוע בשביל שק אורז וקצת ירקות. לפחות לא באיזור שלי. אנחנו לא צריכים ללכת שבועיים בשביל לבקר חבר, יש לנו כלים שמעבירים אותנו מהר ממקום למקום ואם אנחנו רוצים לשוחח, אז יש לנו מכשירים שאיתם אנחנו יכולים לדבר עם מי שאנחנו רוצים, בכל מקום ובכל רגע. הבתים שלנו מרוצפים ואנחנו מקבלים שירותי בריאות מהמלך שלנו. טוב, הוא לא בדיוק מלך, אבל אני לא יכולה להסביר עכשיו כי אני בעצמי גם לא ממש הבנתי מה הוא".

"רא-אמין-קא הגדול", הוא קרא, "האם הגעתי לגן עדן? כמה אנשים אתם פה?"

"בערך 7 מיליארד", עניתי.

"7 מיליארד? כשהייתי חי היינו 7 מיליון בכל העולם! מדהים. אתם אף פעם לא לבד. יש לכם הכל, ובשפע. אתם בטח האנשים המאושרים ביותר שחיו אי פעם".

"תשמע", אמרתי לו.. ועצרתי. איך תסבירי למומיה שחיה לפני כמעט 5000 שנה  שגם אם אנחנו תמיד מוקפים אנשים ויש לנו שפע מהכל והעבודה הכי קשה שעשיתי לאחרונה היה להקליד נורא מהר דו"ח שהייתי צריכה להגיש לבוס אותו יום, המרחק משם ועד גן עדן הוא בכל זאת לא קצר בכלל.

"כן", אמרתי לו, "בטח. צודק לגמרי".

"גם אתם שתיתם בירה במצריים?" שאלתי אותו.

"בטח", הוא ענה. "מצריים הייתה ידועה בייצור הבירה שלה".

הזמנתי עוד בירה, ככה שיהיה על בטוח.

כן, אין חדש תחת השמש.