התעוררתי הבוקר עם תחושת בהלה קלה בלי בסיס ובלי הסבר אמיתי ללמה התעוררתי כך.

05:20 בבוקר (השעה בה אני מקיצה כל בוקר לקראת האימון בחדר הכושר...), אני שוכבת במיטה ל - 5 דקות אחרונות של פינוק וחושבת על זה שהכל בחיים כל כך שביר.

ממש הכל.

יחסים עם אנשים זה משהו כל כך שביר, מספיק שתיפלט המילה הלא נכונה, הפרגון לא יבוא מהלב, שלא יהיו באמת אנרגיות ניחום או השתתפות בשמחה, מספיק שמשהו לא יישב במקום וזה עלול להוביל למפח נפש.

יחסים עם הבוס/ית, יחסים עם העובדים שלך, יחסים עם לקוחות, ספקים ומה שלא יהיה. מספיק שקמנו לא טוב בבוקר ומשהו יכול להיגמר לא טוב...כל כך שביר.

אפילו היחסים עם ההורים, עם האחים, דודים, אחיינים, סבתא וסבא (למי שבגילנו עדיין מתברך בסבתא וסבא). שביר נורא.

אפילו היחסים עם השכנים, עם האנשים שחולפים על פניך ברחוב (וה"יחסים" איתם מתפתחים בשניה, אורכים שניה ונגמרים בשניה אבל גם הם שבירים...), עם השומר בחניון, עם מוכרי/ות הבגדים, עם מוכרי/ות הקפה, עם מוכרי/ות הספרים (אליהם אני מרגישה חיבור מיוחד)

אפילו היחסים עם המכוניות עשויים להיות שבירים (גם אם זה לא תמיד בגלל מצב הרוח שלך...).

גם הכלב/חתול/דג שלך עלול להתעורר בבוקר בלי מצב רוח (דגים ישנים, אגב?) או שאתה מתעורר בלי אנרגיות בשבילו/ה.

הכל כל כך שביר...

שלא לדבר על יחסים עם בני/ות המין השני...שם זה שביר עד כדי דמעות...

בגלל שאני בנאדם כל כך חיובי במהות שלו וכל כך שמח מטבעו קמתי אחרי 5 דקות מהמיטה, הזכרתי לעצמי את המרקם הדק של היחסים שאנחנו יוצרים, את היופי של היצירה הזאת, התלבשתי בזריזות והלכתי לפרק את הבהלה ואת האנרגיות השליליות הללו בחדר הכושר.

אני במשרד. מחייכת. כתמיד.

יום יפה לכולם