איך הגעתי להעביר את מודל ההקשבה?

פתוח ללמידה

לפני 4 שנים הרגשתי צמא ללימודים. אחר מעט חיפושים והשתתפות בכמה ימים פתוחים שמציעים באונברסיטאות ומכללות שונות, נרשמתי ללמודי חינוך במכללת סמינר הקיבוצים. נבחרה מגמה יחודית בעלת שם ארוך שלא שוכחים: "המסלול לחינוך לצדק חברתי, סביבתי וחינוך לשלום", ידועה גם בשם "פדגוגיה ביקורתית". הקורסים והתכנים שהמגמה הציעה מאוד עניינו אותי, זכויות אדם וזכויות הילד, חינוך פרוגרסיבי וביקורתי, פמניזם ומגדר, רב-תרבותיות, אקטיביזם. המגמה סקרנה אותי מכמה סיבות. בניגוד למסלול חינוך "הרגיל" שמציע חינוך קונבנציונאלי שמתאים לכולם, "אובייקטיבי" ,"נכון" ו"סטרילי" היא נקטה עמדה פוליטית, נקודת ההנחה היתה שבחברה שלנו אין שיוויון, שיש אפליה, גזענות, אפילו ממוסדת, בתוך המבנים והמוסדות וגם במוסד הבית ספרי ובמערכת החינוך עצמה. מערכת החינוך היא למעשה השתקפות של החברה ברבדים שונים. החדשות הטובות הן שיש אפשרות לתקן, להשפיע, לשנות, למרוד, שהמציאות אינה דטרמיניסטית.

לא היה פשוט לעכל, ובכלל היו ימים שישבתי והאזנתי להרצאות ולדיונים והרגשתי שאני "האויב": גבר, אשכנזי, מעמד בינוני, בריא שומו שמיים. עם הזמן ולאט לאט נרכש האמון, אני הבנתי איך תופסים אותי, ושידרתי שבאתי פתוח ללמידה, לא באתי לקרב, לא באתי להתחרות, ולא לנצח, או להשפיל אף אחד. וככה יצרנו לנו דיאלוג מעניין, אני וצוות המרצות, הסטודנטים, הסטודנטיות, הסופרים, הספרים, המאמרים שעסקו בשינוי חברתי, הכותבים וההוגים, למשל פאולו פריירה, איירה שור, בל הוקס המצויינת, ועוד רבים טובים וטובות. הסטודנטים הגיעו לכתה מכל הארץ ומרקע שונה מאוד משלי ואני התידדתי עם האנשים, החומרים, התרבויות, עם ניחוח התבשילים המדהימים שהיו מגיעים בקופסאות פלסטיק ונפתחות בשעת הצהריים, ונהנתי מכל רגע, כי זה הרגיש לי אמיתי ואותנטי. הרגשתי שאני בשלב בחיים בו אני בשל להתמודד עם שונות, עם רצון להכיר, לאהוב אותה. הרגשתי שאני באמת רוצה להיות מעורב ולחולל שינוי. חיפשתי יעוד. ידעתי גם, שאם אני לא אהיה מורה בסופו של דבר לבטח הלימודים יהיו מרתקים, וכך היה. בסוף גם יצאתי מורה, גאה לומר שהשבוע הגיעו הדיפלומות בדואר.

נעים מאוד

בשנה א' אחד הקורסים עסק בתקשורת בין-אישית. בתחילה הייתי חשדן. לא חושב שאפילו הכרתי את הביטוי הזה, הוא נשמע לי כמו מושג מזויף ששרלטנים ממציאים בשביל לעשות סדנאות ולהוציא מאנשים כסף :) לימדו אותנו את התכנים של ד"ר תומאס גורדון. ההקשר היה יעילות בתקשורת בין מורים ותלמידים, ומורים והורים.

בין המגוון הרחב של התכנים שהתוכנית הציעה זה היה הקורס שחשבתי שהכי פחות ישפיע עלי או בכלל יהיה מעניין לי. מה זאת אומרת ללמוד להקשיב? למה מישהו צריך ללמד אותי להקשיב? האם אפשר בכלל ללמד הקשבה? האינסטינקט הראשוני שלי היה שזה מרגיש מוזר, לא נוח, מלאכותי, לא נשמע לי הגיוני ולא אהבתי לשמוע שאני חוסם את התקשורת שלי עם אנשים, או עם תלמידים. אני הרי חברותי ונחמד, אמפטי. זה "הם" שלא יודעים להקשבי לפניני החוכמה שלי, חשבתי לתומי. אבל הייתי יהיר ומלא גאווה עצמית באשר ליכולות התקשורת שלי. עד שנפל לי האסימון, עד שהבנתי שיש כאן כלי רב-עוצמה שהולך לשנות לי את החיים. לפתע שיחות עם אנשים לבשו צבע אחר. פחות אנרגיה הושקעה מצידי, פחות התרברבות, פחות תחרותיות, ויותר הכלה, יותר שקט, יותר יעילות, הרגשה של חיוביות עצומה והמשכיות. לא פשוט להרגיש כך בחברת בני אדם. וגם לא הרגשתי שאני נבלע או נעלם להיפך למדתי להיות ממוקד יותר, חד, פתוח ומבין. זכור לי שתוך כדי ששיתפתי פעולה עם התרגילים והמטלות שהקורס הציע שמתי לב, שמשהו משתנה, שאני יותר משתתק, פנימית וחיצונית. שאני לא צריך לומר הרבה. יתרה מכך, בין שיעור לשיעור שמתי לב שהתקשורת בכתה, ביננו הסטודנטים והסטודנטיות רגועה יותר, שיש מעיין תור טבעי, קצב נכון  וחדש, שאנשים מדברים תוך כדי יצירת מודעות ותרבות הקשבה חדשה. זה היה שיעור מאלף לכולנו וכלים מאוד מועילים שלמדנו. צריך להבין שמדובר באנשים שעוסקים בעתיד החברה, צעירים ותוססים, אקטיביסטים, דעתנים, מטיפי מוסר והאמת צודקים בדרך כלל. אבל אם לכולם יש כל כך הרבה מה להגיד, איך יתפנו להקשיב לאחרים? מתי? ארגז הכלים של התקשורת הבין- אישית הגיע אלי בזמן הנכון ולגמרי בהפתעה. לא ידעתי כמה אני זקוק לו. וכמה הוא ישפיע על מהלך חיי. אפשר לומר שהתאהבתי.

בבית לא מקשיבים לי

הדבר המשמעותי והטוב הבא שקרה הגיע בעקבות ארוע מסויים. שיחה עם תלמיד. זה קרה אחר הצהריים אחד בשכונת יפו ד'. באותה שנה אני התנדבתי תמורת מלגה ללימודים והשיחה התרחשה בסמיכות לקורס שעברתי בלימודים. עבדתי אז עם קבוצת ילדים בעמותת "חינוך לפסגות". עסקנו בשיעורי העשרה, ובעזרה בשיעורי בית. באחד הימים, ילד בכתה ה', ילד שהוגדר "מופרע", סגור, ושלא נוהג לבקש עזרה,  החל לספר לי מה עובר עליו בבית. לא חושב שדובבתי אותו בשום צורה, זה פשוט נשפך ממנו. אני לא אספר כאן על תוכן השיחה, מלבד שמדובר על מצוקות שבוודאי כל ילד עובר. מה שהיה מדהים זה שאחרי שסיים את דבריו (הוא דיבר רצוף במשך כחצי שעה בערך) הוא קם, חייך, חיבק אותי, ואמר: "תודה שהקשבת לי, בבית לא מקשיבים לי."

זה היה רגע מרגש ומכונן עבורי. ראשית בגלל הקשר האישי שנוצר עם ילד מרוחק שבחר להתקרב. שנית, בגלל שבאותו רגע הרגשתי רגשות מעורבים. מחד, עצב רב על כך שאין מי שמקשיב לו בבית. ממש נקרע לי הלב ונפל לתחתונים. ומאידך, אושר רב על הזכות שהוא בחר בי להקשיב לו. ואולי הכי חשוב השראה – באותו רגע הבזיק במוחי הרעיון ללמד את ההורים שלו להקשיב לו. וכך היה.

מזל טוב

באותו יום נולדה הסדנה "מודל ההקשבה". פניתי למנהל המרכז, שהתלהב וגייס את ההורים, פניתי למרצות שלי בסמינר, חגית גור-זיו וגל הרמת שנרתמו וייעצו לי כיצד להכין את המערכים לסדנה. המוטיב המרכזי שלי היה, מדוע רק מורים, סטודנטים ואנשי מקצוע מקבלים כלים מקצועיים? ההורים הם אלו שעם הילד רוב הזמן והם אלו שצריכים לקבל ארגז כלים מקצועי. ומה לעשות שלא כולם יגיעו ביוזמתם למכון להורים כזה או אחר, מסיבות שונות אולי של מודעות או תקציב. וכך מלא מוטיבציה וחזון הגעתי לסדנה הראשונה שלי. בסיכומו של עניין עשרה אמהות מיפו ד' ציינו שלעבור את הקורס איתי זה היה אחד הדברים הכי טובים שקרו להם בחייהם. לא רק שהן קיבלו כלים חדשים להתמודדות עם ילדיהם, נוצרו בינהן קשרים של שכנות וידידות, הן ניהיו חברות נפש ותמכו ויעצו אחת לשנייה. התקשורת שלהן פרחה בגלל שכעת היו להן כלים וקווים מנחים בסיסיים לגבי תקשורת בין בני אדם. כולן למדו ותרגלו איתי הקשבה ושליחת מסרים. הם ממש כעסו שהם לא עברו את הסדנא הזו לפני שנולדו להם הילדים, ואולי אפילו לפני שהתחתנו, בכך הן ציינו, היו נמנעים הרבה חיכוכים. זו היתה קבוצה מאוד קרובה אליי. שמרנו על קשר לאורך השנה כי אני לימדתי את הילדים שלהם. וגם אותן. ולא פחות חשוב - אני למדתי המון מהן. באתי בגובה העיניים, היה לי מה להעניק, אך גם הגעתי פתוח ללמידה. בכל זאת אני בסך הכל צוציק, סטודנט מתלהב, שנה א' בלימודים, והן נשים עם משפחות וניסיון חיים.

מאושר עד השמיים מהיכולת שלי לעזור בצורה אמיתית לאנשים. המהלך הבא שלי היה לפנות למנהל הארצי של העמותה. הכנתי פרזנטציה של הסדנא והעברתי אותה בכנס מנהלים ארצי של העמותה שהתרחש ב"מכללה האקדמית ביפו". עיקר ההתלהבות ממני היתה כי אני באתי מהשטח, הייתי סטודנט שגדל בתוך העמותה ולא מרצה חיצוני שבא להרצות להורים על "גבולות בין הורים לילדים בעולם פוסטמודרני". לא אני לא הייתי מרצה מומחה ולא התיימרתי להיות אחד. אני באתי עם כלים פרקטים שעבדו והוכיחו את עצמם ואני רציתי לעזור ולשנות. לתת חומר למחשבה, לתת תקווה, ולהעניק מה שלדעתי היה חסר. בשונה מחבריי ללימודים לא יכולתי להעביר סדנה על פמניזם, לא על אי שיוויון בחברה, ולא על צדק סביבתי. הנושאים הללו ריתקו אותי אבל בער לי ללמד על יחסים בין-אישיים. היה לי חשוב שאנשים יקשיבו אחד לשני, לילדים שלהם, לשכנים שלהם, שידעו לשלוח מסרים בצורה מכובדת ולא פוגענית, שיכירו מודל לפתרון קונפליקטים.שיילמדו ויקבלו את טכניקות ההקשבה שבדרך כלל יש רק לאנשי המקצוע, לפסיכולוגים, ליועצות החינוכיות.

הרווחתי ובגדול כי גם מצאתי יעוד וגם פרנסה. בעקבות אותה פרזנטציה, פנו אליי כמעט כל מנהלי העמותה ותאמו איתי סדנאות הקשבה למרכזים השונים שהיו ברחבי הארץ. וכך כל חודש מצאתי עצמי בקהילה אחרת פוגש קבוצות הורים שונות ומגוונות. ביהוד, בשכונת שביב בהרצליה, בנווה עופר, קרית שלום, יפו ד', יפו ג', בפרוייקט להורות של "המשלמה ביפו", קבוצות ועדי הורים שונים, צוותים פדגוגיים ועוד.

זה היה נפלא בשבילי כי במשך שנתיים מימנתי את לימודי בזכות הסדנא והקבוצות שלי, התפרנסתי יפה ובכבוד . לא הייתי צריך לעבוד בעבודות של סטודנטים, לא למלצר ולא לענות לטלפונים בשביל אף אחד. הרווחתי תהליך למידה נוסף, כי מסדנא לסדנא, חילקתי משובים וביקשתי, דרשתי- משוב, ביקורת בונה, הערות, הצעות לשיפור, וכך הלכתי ושיפרתי את אכות הסדנא. זה כבר לא היה הסדנא של ד"ר גורדון, אלא שלי ושלו ביחד (לפחות בהרגשה שלי). המודל מתבסס על גישת Parent Effectiveness Training (P.E.T), (גורדון, 1962). לא רבים יודעים אך ד"ר גורדון היה מועמד ל –3 פרסי נובל על ספריו ומאמריו בנושא תקשורת בין הורים-ילדים, מורים-תלמידים ומנהלים-עובדים.

כיום

כיום, אני נהנה משני עולמות התוכן, אני מורה למורה למדעים בבית ספר מעורב ומאתגר מאוד ביפו. את הסדנה שלי שהיתה מיועדת בעבר להורים, אני מעביר כיום לקהל הפתוח במקומות שונים ובהזדמנויות שונות לכל מי שרוצה לפתח ולייעל את התקשורת הבין-אישית שלו. במחשבות שלי אני עוד חולם להתאים את הסדנה לאוכלוסיות שונות, לנותני שירות, למנהלי שירות לקוחות, לקהל פנויים/פנויות, לעולים חדשים. מי יודע? השמיים הם הגבול. אף פעם אי אפשר לתכנן מראש את כל המסלול שלך, לפעמים יוצאים לדרך ותוך כדיי מגלים במה אתה טוב והיכן חבוי הכשרון שלך. אני גיליתי שאם אני אקשיב טוב, אנשים יגידו לי מה השלב המשמעותי הבא שלי. מעניין, מפתיע וכיף לגלות שבסך הכל אנשים טובים, והם רוצים לעזור למי שרוצה לעזור לעצמו.