רשומון סרטן 14

זהו הרשומון הארבעה עשר אותו אני מעלה בבלוג. הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית ביום שעלו על הכתב, מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת. תוספות טקסט, תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר, מסומנים בכחול.
החל מרשומון זה הוספתי לאונקולוג שלי את התואר פרופסור. אומנם הרופא שלי לא קיבל את התואר מטעם בית החולים, או האוניברסיטה, אך מבחינתי הוא תמיד היה, הפרופסור. אגב בחלק מהמדינות, כמו למשל במדינה הקטנה והלא חשובה, ארצות הברית, נהוג להשתמש בשם התואר "פרופסור" כדרך לפנות אל כל מרצה או חוקר באוניברסיטה או מכללה.

את מלינה על זיכרון לפרטי פרטים
ואני מלין על שכחה.
את אומרת הלוואי והייתי שוכחת
ואני אומר הלוואי והייתי זוכר.

אומר לך רק זאת,
דברים כואבים זוכרים.
אוסיף ואומר לך
שכיף לזכור את כול הדברים
שעשינו יחד.

אני זוכר את הדברים הכי כואבים,
אך לא אוכל לוותר על עליהם
ללא ויתור על האחרים,
אלה הכואבים.

זיכרון הטעם, זיכרון המבט
זיכרון הדמעה והעיניים הכואבות
זיכרון החיבוק והריח.

חיים הם זיכרון.

MRI – סריקת מוח

16 פברואר 2010 יום שלישי

שמש וחם מאד באמצע חודש פברואר השנה. בליבי פחד, עצב ואי יכולת להתחבר לסביבה המחייכת לעולם ולמזג האוויר, שפקד אותו. אתמול ביצעתי כמתוכנן בדיקת MRI  לסריקת המוח. יום מסוג זה, סוחט את כול האנרגיה שנמצאת בכל אחד מתאי גופך. "לך תסביר" את התחושה של חולה סרטן שראשו נסרק על מנת לאתר בו גידולים, או בלשון מעודנת ומכובסת לשלול את קיומם. עד למועד הבדיקה ולא חסרות כאלה, אני אופטימי חסר תקנה, חזק ומנצח את המחלה. בסוף הבדיקה אני מתפרק לחתיכות מבפנים, רגלי כושלות וכול כולי רחמים עצמיים, למה אני? בבדיקה זו נמתחו עצבינו, של חגית ושלי, וכמעט שנקרעו לחלוטין. דווקא החלק של החדרת עירוי עבר בקלות יחסית. האחות מישל "נבהלה" מעט, כאשר נגשתי אליה. היא יודעת כמה משימת החדרת העירוי קשה לביצוע אצלי. אין אפשרות אחרת האח ניסים טרם התחיל את המשמרת שלו ומישל היא הטובה ביותר מלבדו. עודדתי אותה ונסכתי בה ביטחון ואכן מישל הכתה בכף ידי ואיתרה וריד במצב תקין. דקירה מדויקת, החדרת המחט והדם זורם באיטיות למבחנה. תודה לאל, ברוך השם כל ההודאות רלוונטיות ומתאימות. בדיקת MRI נמשכת "נטו" עשרים דקות, תוך שכיבה במכונה הסורקת. לא נעים אבל גם לא נורא, מי שסובל מפחד ממקומות סגורים וודאי מתקשה הרבה יותר ואף עשוי להיכנס לחרדה. כמובן שאין סיבה, אך חרדה כידוע אינה דבר רציונאלי. בתום הבדיקה יש להמתין כעשר דקות לקבלת CD הכולל את תמונות הבדיקה. ה CD לא כולל פענוח של רופא מומחה, כזה מתקבל בתוך שבוע לערך.
ה - CD נועד לנבדקים שאינם שייכים לבית החולים. נבדקים כמוני אינם נזקקים ל CD, התוצאות נמצאות במחשב בית החולים והרופאים המטפלים יכולים לצפות בהם. בכל זאת החלטנו לחכות, אלא שבמסגרת מריטת העצבים חלה תקלה דווקא בצריבת ה CD שלנו. קיבלנו אותו רק לאחר שעה וחצי.

בשלב זה, האפשרות היחידה לקבל מידע, אפילו חלקי, היא באמצעות פרופסור נחושתן. הכנתי את הקרקע מראש, כדי להבטיח מצב בו פרופסור נחושתן יהיה פנוי בשבילי למספר דקות. לפני כשבוע שאל אותי פרופסור נחושתן, "האם אני מוכן לתרום לטובת ניסוי גנטי בחולי סרטן"?  כמובן שהסכמתי. כול מה שאני יכול או אוכל לתרום למען חולי סרטן, אעשה ברצון רב. סיכמתי עם פרופסור נחושתן שיצייד אותי בהוראה שלו, כאשר הוצאת הדם לצורך הניסוי, תעשה יחד עם הכנסת עירוי לבדיקת MRI , וכל זאת כדי להימנע מדקירות מיותרות. "עליך לחתום על טפסים בהם אתה מסכים לבדיקה הגנטית" אמר הרופא שלי, "אין בעיה", השבתי, אם כי היה ברור לי שהטפסים לא בהישג יד ולכן נעשה זאת ביום הבדיקה והעירוי, קרי חמש עשרה בפברואר. בסיום הבדיקה התקשרתי לפרופסור, שכמובן ביקש שאבוא לחתום על טופסי ההסכמה לניסויי. הנה ההזדמנות שייצרתי לעניין את הרופא הסקרן שלי בתוצאות הבדיקה. ואכן חלפו שניות מרגע כניסתנו למשרד ועד שהפרופסור העלה את תמונות הבדיקה על הצג. אינני יודע אם ליבי פסק לפעום, או שפעם במהירות שהפסקתי לחוש בו. בתחילה וכהרגלו מלמל פרופסור נחושתן לעצמו ואז אמר "אסור לי, הידע שלי בפענוח אינו מספק ואני עלול להגיע למסקנות שגויות". אנו כה סקרנים ומתוחים שלא היה סיכוי, שנאפשר לו להימנע מלשתף אותנו בהערכותיו. הבשורות הטובות הן, שלא נראים גידולים חדשים ולא רואים התפרצות, מאידך אותרה נקודה לבנה חשודה, שהרופא לא ידע איך להתייחס אליה. עצבינו על סף קריעה. הרופא מעלה את הבדיקות הקודמות. התמונות מיום האשפוז בשביעי מאי 2009 "מזעזעות", לא ניתן להתבלבל. גם בעין לא מקצועית נראים שני גידולים בראשי, שסביבם בצקת רחבה. האחד הוצא בניתוח והאזור בו גדל, כנראה נקי. השני, כנראה קיים למרות ההקרנות ולמרות הבשורה מנובמבר שהוא נעלם. חגית האנליטית מעלה רעיון. צריך לבדוק איך נראה האזור החשוד בבדיקה בחודש נובמבר בה כאמור נקבע שהגידול נעלם והראש נקי. התמונה של נובמבר זהה לתמונה של הבדיקה הנוכחית. אנחת רווחה קלה, לפחות לא מדובר בממצא חדש. נצטרך להמתין לתשובות הרשמיות.

נקודות אור ענקיות בתוך הסערה

21 פברואר 2010 יום ראשון

ימים סוערים עברו עלי. ימים קשים של כמעט ייאוש. אבל קודם נספר ונדגיש שני סיפורים אופטימיים ומחזקים, שתי נקודות אור בתוך הסערה.
. במשרדי פקיד שומה מספר שלוש ירושלים, יושבת לה פקידה, כנראה בדרג הביניים. אלף עוולות ומאה פקידים לא חכמים לא יעיבו על האישיות והשירות הניתנים על ידה, ששמה הודיה. היא זכרה אותי מהמפגש הקודם בנינו, שנערך לפני חודשים רבים. אני לא זכרתי, הייתי אז בשיא המחלה, לא הרגשתי טוב וזיכרון מעולם לא היה הצד חזק שלי. את העובדה שהודיה מטפלת בך בנימוס וביעילות ניתן לפטור בטענה שזהו תפקידה, אך אין זה מתפקידה לתת יחס אישי והרגשה שיש לה עניין אישי ומלא במחלה שלך. הודיה, כך נראה לי, פוגשת מדי יום בחולי סרטן ונכים אחרים, שלא גרמו לשחיקה כלשהי בנפשה, או לפגום ברגישותה. בדקתי, כך מתייחסת הודיה לכולם.

בשבוע שעבר הוזמנו לחופשה בת יומיים במלון ישרוטל בים המלח. ימי כיף אמיתיים ולא ימי הכיף בהדסה, כפי שאני מכנה את ימי הטיפול במחלקת אשפוז יום. הייתה זו עבורנו החופשה האמיתית הראשונה מאז שחליתי. בתחילת המחלה יצאנו לשני סופי שבוע, שישי-שבת, וכמו שאמרו אצלנו, "אפילו לשונאים שלי אינני מאחל להרגיש כמו שהרגשתי אז". לחופשה הזו הוזמנו על ידי יריב מייק, מנכ"ל חברת הקוסמטיקה איתה עובדת חגית. היו אלה יומיים נפלאים.  שניתי אווירה, טבלתי בבריכת המלח, נחתי ונרגעתי. תמיד נחמד להיות גבר בחברת נשים רבות, אך יותר נחמד למצוא עד כמה אשתך מיוחדת. לחגית הייתה זו הפעם הראשונה מאז חליתי, בה יכלה להרשות לעצמה ליהנות ולדעת שאני בקרבתה מוגן ובטוח. למצב הזה הגענו בדרך פתלתלה. בתחילה, רק חגית הוזמנה, שהרי הייתה זו חופשה שהינה חלק מכנס מקצועי של החברה, תחת הסיסמא, "העצמה נשית". סמוך לאירוע ולאכזבתי הרבה, דחתה חגית את ההזמנה בנימוס. דחייה זו הרגיזה אותי מאד משתי סיבות. האחת, כיום אני לא זקוק להשגחה צמודה, תודה לאל, ואני יכול להסתדר לבד, בפרק זמן של פחות מארבעים ושמונה שעות. הסיבה השנייה, היא הפספוס של חגית. הזמנה כזו לא דוחים לא בהיבט ההנאה ולא בהיבט המקצועי. לאחר שהשלמתי עם ההחלטה של חגית, לא בלי ריב קולני, הצעתי לה שניסע ליום אחד, מהבוקר עד הערב, ובכך גם נחווה חלק מהעניין וגם נביע הוקרתנו ליריב. חגית הציעה זאת ליריב וזה לא התבלבל ובתגובה הזמין גם אותי לשני ימי הכנס יחד עם חגית. על מעשה זה שיש בו אצילות, רוחב לב והסב לי עונג רב אני אומר תודה גדולה. במצבינו העכשווי ספק רב אם היינו יוצאים לבדנו לחופשה כזו. היום הראשון עבר עלינו בנעימים, ברוגע ובשלווה אמיתיים. למחרת בבוקר, יום חמישי, השתלט עלי המתח המתיש. מהם תוצאות הפענוח המקצועי והמלא של בדיקת MRI מאמצע החודש? ואז גם נשאלה השאלה מתי להתקשר לפרופסור נחושתן ולבדוק? אם נתקשר מוקדם מדי בבוקר, לא יהיו בידו התוצאות ולכן אני מחליט להתקשר בעשר בבוקר לערך. ברור לכם, שארוחת הבוקר, שגם כך תאבוני אליה נפגם מאד כתוצאה מהטיפולים, "לא יורדת". המתח סותם את הוושט כפי שהוא סותם את קנה הנשימה. אני מביט בסועדים האחרים, מתמלא קנאה ונזכר כמה אהבתי את ארוחות הבוקר. מריטת העצבים החלה.

תוצאות בדיקת MRI

בתוך תוכי אני יודע היטיב, שאותה נקודה שנראתה בתמונות ה – MRI בהם צפינו במשרדו של פרופסור נחושתן ,אינה נקודה סתמית וההמתנה לפענוח הרשמי לא תשנה את הממצאים הקליניים, אך חייבים להמתין להם. שוחחנו עם פרופסור נחושתן כארבע פעמים ובכל פעם התשובה הייתה "תתקשר יותר מאוחר". סבלנותי פקעה והודעתי לחגית עם הגעתנו לירושלים, שאנו לא נוסעים הביתה, אלא לבית חולים לברר את תוצאות הפענוח הרשמי. לא הייתה לי שום כוונה, או רצון להעביר את סוף השבוע בשאלה, מהם תוצאות הפענוח. מניסיוני למדתי שאחרי ארבעה ימים הפענוח כבר נעשה, אך הוא טרם נחתם רשמית ולכן גם לא מופץ. הגענו לבית חולים והחלנו את המסע, בבניין שרת, לאיתורו של פרופסור נחושתן. לאחר שפקדנו את כל המקומות האפשריים, התקשרנו אליו. "אביחי" הוא אמר "עוד כמה דקות אגיע למחשב שלי ואבדוק". "בסדר" עניתי "אני כאן בבית חולים ממתין לתוצאה". אז הבין הרופא שלי, שרמת המתח בה אני נמצא הגיעה לשיאה והוא הזמין אותנו להמתין על יד חדרו להגעתו.
 לאחר עשרים דקות, אולי מעט יותר, הוא הגיע. במחשב בית החולים טרם התעדכנה תוצאת הפענוח הרשמי. פרופסור נחושתן, מנוסה לא פחות ממני, יודע שהפענוח כבר קיים, אך טרם הופץ. הוא אז גילנו, שגם לפרופסור נחושתן יש קומבינות חיוביות משלו לעקוף ביורוקרטיה. הוא טלפן ליחידת ה – CT   וביקש שיבדקו לו האם קיים פענוח ואכן היה. אם אתם שואלים למה הפנייה
ל – יחידת ה CT ולא ל – MRI, כי שם הקשרים שלו, והרי הדוחות שקופים לשתי היחידות . פרופסור נחושתן, שקיים שיחת טלפון בעניין מטופל שלו, ביקש שנמתין לו ביחידת ה – CT. בלב פועם המחשב להתפוצץ, עלינו לקומת ה – CT והמתנו. לאחר כעשר דקות הגיע פרופסור נחושתן. הפקידה הגישה לו את דוח הפענוח ופניו אמרו הכול. אותה נקודה חשודה שראינו בתמונות ה – MRI  היא גידול שגודלו כשישה מ"מ. אותו הגידול "הקטן" שההקרנות הקטינו במחצית, אך לא חיסלו.

האכזבה קשה מנשוא. לא הופתענו, הייתה לנו הכנה, אך אכזבה, כמעט ייאוש ממלאים אותך. בסתר ליבך אתה תמיד מצפה לנס.
פרופסור נחושתן, כמונו, לא הופתע, אך בהחלט התאכזב והבטיח לפנות למומחים למוח ולבדוק כיצד ניתן לטפל בעניין. שוב עלתה האפשרות לקרינה נקודתית, רדיוסרג'רי, למקום הגידול. לא בטוח שהייתה נסיגה אמיתית בגידול. גם בחודש נובמבר הגידול מופיע בתמונת ה – MRI . הפענוח לא בידינו, אך פרופסור לוסוס הודיע לנו רשמית ואף כתב זאת בדוח הביקור שלי אצלו, שהגידול נעלם. ביום שלישי הקרוב אנו פוגשים אותו ונדרוש הסבר שיספק אותנו, עד אז נשתעשע בתקווה, שהגידול קטן מאד כמו שהיה בחודש נובמבר ואין צורך בטיפול, אלא במעקב. במקרה הפחות נחמד נבצע רדיוסרג'רי ונתנחם בעובדה שלא התגלו גרורות נוספות.

שער הדמעות

מחלת הסרטן כידוע היא מחלה נוראית וחמקמקה ולכן אני משיב לה מלחמה בכול הכוח והאמצעים שעומדים לרשותי. אחד מהם, כפי שלמדתי בתחילת המחלה וסיפרתי עליו ברשומון השני, הוא בכי. כשחזרנו מבית החולים, לאחר קבלת הבשורה מפרופסור נחושתן, הודעתי לחגית שאני יוצא לסיבוב ואחזור יותר מאוחר. אכן יצאתי ונהגתי במשך כרבע שעה בלי להפסיק לבכות, "כל השערים נסגרו, חוץ משער הדמעות". שער הדמעות לא נסגר כך קיוויתי.

המפגש עם פרופסור לוסוס לבחינת תוצאות ה - MRI

24 פברואר 2010 יום רביעי

פרופסור לוסוס סרק בעין בוחנת את תמונות ה – MRI  במחשב ולמולו דוח הפענוח הכתוב של אנשי הרנטגן. כהרגלו החלה הפגישה מעט אחרי השעה שנקבעה, עם זאת מדובר ברופא מאוד מסודר וענייני. בשלב מסוים בסריקת התמונות, הוא הגיע לתמונה בה רואים את הגידול. אז העלה את תמונת ה- MRI מחודש אוגוסט 2009 לצד תמונת ה - MRI העדכנית מחודש פברואר 2010. ההבדל ניכר לעין. הגידול כיום, באופן משמעותי, יותר קטן, אבל עדיין קיים וסביבו בצקת קלה. אז ביקשתי להשוות את התמונה  לחודש נובמבר 2009. גם בחודש נובמבר רואים את הגידול. אני מזכיר שבחודש נובמבר 2009 בישר לנו פרופסור לוסוס שהגידול נעלם. פרופסור לוסוס, איש מקצוע מהטובים ביותר בתחומו, סיפק הסבר דחוק. גם אם ההסבר שנתן הוא נכון וכנראה שהוא נכון, ההסבר נשמע דחוק והיה זה לא רציני לעשות השוואה בין פברואר 2010 לאוגוסט 2009. מסתבר שהרופאים המומחים לראש, כולל פרופסור לוסוס כמובן, העריכו שלאור קצב צמצום הגידול מתחילת המחלה והשפעת ההקרנות, עד חודש פברואר, הגידול יעלם לחלוטין. מסתבר, שהערכה שלהם הייתה שגויה והסיכום של פרופסור לוסוס מנובמבר 2009 בהצהירו ש"הגידול נעלם", היה אופטימי, שלא לומר נמהר.
שלא יהיה לכם ספק ואתם יודעים, שבליבי אין פחד להגיד את דעתי והאמת שלי, פרופסור לוסוס רופא מהשורה הראשונה ואני נותן בו אמון מלא.

כששאלתי במהלך הפגישה מה גודל הגידול כעת, הוצאתי את הפרופסור מעט משיווי משקלו והוא ענה מעט בתקיפות, "זה מה שחשוב, הגודל! "אם אתה כל כך רוצה לדעת אז זה שישה מ"מ". עניתי שברור לי, שהגודל לא חשוב וחשובה המגמה, אך אין דבר יותר טבעי מלרצות לדעת מה גודלו של הגוף הזר שגדל בראשך. היות ואני יודע עד כמה פרופסור לוסוס ידוע כאיש מקצוע משובח, החלטתי מראש לא להיכנס לתחקיר וויכוח, אלא לשמוע את חוות דעתו ולקבל המלצה לביצוע רדיוסרג'רי, אותה הקרנה ישירה למקום הגידול בהרדמה מקומית. טיפול זה תוכנן כבר בתחילת גילוי המחלה והעיכוב בביצוע הוא תוצאה של נסיגת הגידול ועודף אופטימיות של הצוות הרפואי. "באתי לאכול ענבים ולא לריב עם השומר", כמאמר הפתגם המתורגם מערבית. פרופסור לוסוס סיכם, שהוא ימליץ על ביצוע רדיוסרג'רי ואני מתבקש להיות עמו בקשר בעוד שבוע, כדי לקבל את ההחלטה ולתאם תור במידת הצורך. כמובן שאין לי שום כוונה להמתין מבלי להשפיע על ההחלטה והחלנו במסע החיפוש אחר פרופסור נחושתן. לבסוף איתרנו אותו, למען הדיוק ישבנו למול מחלקת האשפוז האונקולוגי והוא בא לקראתנו מחובר לאוזניית הנייד שלו ומדבר. עדכנתי אותו תוך כדי הליכה על הפגישה עם פרופסור לוסוס, מעתה אין לי ספק שהוא יפעל במרץ לאישור הפרוצדורה הכירורגית. התלוננתי על תופעת הלוואי של צריבה ודמעות בעיניים. הוא ביקש שאבדק אצל רופא עיניים והוא במקביל יבדוק עם מפתח תרופת הכימותרפיה, אלימטה, לקשר שלה לתופעה ולדרך הטיפול בתופעה.

היום נבדקתי על ידי רופא עיניים. תופעת הלוואי של צריבה ודמעות פשוט לא עוברת. הבשורות הטובות שאני ממשיך לראות מקרוב ומרחוק שש – שש, אין לי בצקת ואם הייתה הייתי נשלח לחדר מיון. הרופא לא מצא שום ליקוי כדוגמת סתימה וכיוצא בזה. צוידתי בהפניה לבדיקת שדות ראייה, ככיסוי תחת לפי הגדרת הרופא, ובמרשם לטיפות עיניים. השתמשתי בטיפות והם בהחלט מקלות על המצב. לא פעם אני אומר לחגית אני מוכן לחיות שנים רבות עם תופעת הלוואי הזו, למרות חוסר הנעימות שבה.

26 פברואר 2010 יום חמישי

הבוקר חזר הגשם בחוזקה ובעוצמה רבה. הלחץ בו נמצאים הילדים הקטנים והוריהם בבוקר כזה הוא בלתי נסבל לטעמי, לפחות כך זכור לי. למרות הגשם נסעתי לבית קפה. הבוקר חזרתי לקפה דובשנית לאחר היעדרות של מעט יותר משבוע בו שתיתי את קפה הבוקר ב"ארומה" במושבה הגרמנית. נמנעתי מלבקר בקפה דובשנית, כי טרם הייתה לי תשובה לרחל המלצרית לגבי גיוסה הצפוי בתחילת אפריל. הבוקר הייתה בידי תשובה ושמחתי לבשרה.

תופעת הלוואי של הצריבה והדמעות בעיניים הוקלה משמעותית בזכות טיפות העיניים שנרשמו לי על ידי רופא העיניים. זה כיף גדול, כי ניתן לקרוא, לכתוב ולא לסבול. מה שניתן ללמוד מכך שתמיד רצוי לפנות לרופא מומחה בתחומו. אין צורך לסבול, לנו חולי הסרטן יש מספיק סבל.
לאחר תקופה הבנתי שהטיפות נותנות מענה למספר דקות והתופעה חוזרת. גם כיום היא קיימת, אבל כמו שכבר כתבתי, אני מוכן לחיות איתה שנים רבות.

אמש, מייד בתום הטיפול הכימותרפי מספר שניים עשרה, התייצבתי לטיפול הפיזיותרפי הראשון. למען האמת ציפיתי לעיסוי קל ושחרור שרירים, אך זכיתי לתוכנית הדרגתית לחיזוק השרירים, תוך שמירת אחוז חמצן מספק בדמי, בין תשעים למאה. התחלתי בתרגול של אופניים לידיים במשך עשר דקות, כאשר אני מחובר למכשיר מעקב אחר אחוז החמצן בדם והדופק ולשמחתי הרבה, ביצעתי את האימון, תוך שמירת מדד החמצן, ברמה של מאה אחוז ברוב הזמן. בהמשך, עברתי לתרגל על אופניים רגילות, מתיחת גומי, והליכה על הליכון חשמלי. במשך קרוב לעשר דקות בכל סוג תרגול. גם באלה שמרתי על המדדים הנדרשים ללא חריגה. הכלל הוא, שאם יורדים מתחת לתשעים אחוז חמצן בדם, המתרגל יחובר לבלון חמצן, או שהאימון יופסק. מאד רציתי להימנע מכך. ביצעתי מאמץ סביר והתאמתי את נשימותיי לכך, התעייפתי, אבל זה היה כדאי. יכולתי לעשות פיזיותרפיה כבר לפני חודשיים – שלושה, אבל אף פעם לא מאוחר. בסוף המפגש קיבלתי תדרוך ממצה ויעיל על תרגולים נדרשים בבית כולל הליכה יומית הדרגתית שתחל בעשרים דקות ותעלה לשעה באופן הדרגתי.
הפיזיותרפיה גורמת לי הנאה גדולה ואני מקפיד להתייצב אליה, למעט מקרים חריגים. הרמה שאני מפגין משתפרת משבוע לשבוע. מעולם לא נזקקתי לחמצן והחל באימון השני כבר לא חוברתי למכשיר מעקב.

נזכרתי בצ'ופר נוסף, חזרתי לאכול קרואסון, יחד עם קפה הבוקר. זה סוף – סוף נבלע בעזרת הרבה חמאה, שנמרחת על ידי. לכך יש להוסיף שלוש פרוסות עוגת טורט של חמתי שאכלתי היום. להזכירכם לא אכלתי פחמימות במשך חודשים רבים. מה שלומדים מכך שהכול הדרגתי במחלה הארורה הזו. אין להרים ידיים, צריך הרבה סבלנות וניתן לחזור לחיים.
פה המקום והגיע העת לציין את חמתי, עליזה, שמעניקה לי אהבה ללא גבול ומעולם לא אמרתי לה תודה על כך.  

השימוש בסטרואידים כפרוטוקול מחייב בטיפול כימותרפי גורם לי לערנות מוגברת מחד ולתאבון מוגבר בד בבד. התעוררתי בשלוש לפנות בוקר ולא חזרתי לישון.

חיים את החיים כמו שהם

2 מרץ 2010 יום שלישי

חיים את החיים כמו שהם, אחרי הכול אני מאד אוהב אותם. שישה ימים עברו מאז הטיפול הכימותרפי האחרון. החל מהיום ובעיקר ממחר אני צפוי לחזור ולהרגיש טוב יותר. עברו מספר ימים לא נעימים אבל לא נוראיים, אחרי הכול מדובר בחומר כימי אחד בלבד, אלימטה. אני מעט יותר ערני והתיאבון ממשיך להיות נורמאלי יחסית לתקופת המחלה. תרגלתי פעמיים פיזיותרפיה עם אסיה הפיזיותרפיסטית, מצבי בהחלט טוב לפחות מבחינת אחוז החמצן בדם. היום צפוי לי יום גדוש יחסית. ראשית, ההמתנה להחלטה לגבי ביצוע הרדיוסרג'רי. כבר בשמונה בבוקר התקשרתי לפרופסור נחושתן, הבוקר הוא חוזר לעבודתו לאחר שהשתתף בכנס בחו"ל. הוא הביע אכזבה מכך, שאומנם יש תרופות חדשות, אך אלה טרם הגיעו לבשלות של שימוש, זה ייקח לפחות כמה חודשים. סיכמנו שיש לי זמן, "אני חולה למרחקים ארוכים" בניסוח אחר אני מבריא לאט אבל בצורה נכונה. פרופסור נחושתן מכין הרצאה ורק בצהריים תהיה לו תשובה לגבי הרדיוסרג'רי, אם בכלל. לגבי טיפול ארדיה, להורדת רמת הקלציום אצלי שטיפסה ל – 2.7, כאשר הרף העליון הוא 2.5, פרופסור נחושתן מודע לכך שיתכן וזה לא יועיל בהרבה, כי הסיבה היא פעילות לא תקינה של בלוטת התירואיד. יחד עם זאת נמצא שבסרטן השד הארדיה מועילה וייתכן שהיא תועיל גם בסרטן שלי. אני צריך לקבל גם זריקת  B12 וגם לזה נצטרך למצוא זמן. אני אתחיל את הבוקר בבית חולים בבדיקת שדה ראייה ובהמשך טיפול ארדיה. סרטן זו עבודה. עבודה יומיומית, ידעתי זאת ביום שיצאתי מהפגישה הראשונה עם פרופסור נחושתן. ידעתי זאת, אבל לא ידעתי עד כמה.

בד בבד מחלת הסרטן היא כידוע הזדמנות. ההזדמנות הפעם הייתה לשמוע את מגילת אסתר ולקיים כמה מצוות. בערב פורים הייתי חלש והקור העז והגשם דיכאו אותי אבל למחרת השתתפתי בבת מצווה של שתי בנותיו של מנש הס, עו"ד שלי. הייחוד היה, קריאת המגילה על ידי הבנות. לראשונה בחיי, כך נדמה לי, שמעתי את המגילה מתחילתה ועד סופה. ולא רק זאת, שמעתי זאת מפי שתי נערות מקסימות שמטיבות בקריאה ובהיגוי נכון. להזמנה לאירוע צירף מנש אגרת שכללה מספר הלכות חכמים שמתירים קריאת המגילה על ידי אישה. אין לי ספק שאלוהים שאינו מוזכר במגילה התמוגג מנחת. צר לי שילדי ינון וסתיו לא שותפים לכך. אבל הם לא אשמים מעולם לא עודדתי אותם לכך. סיפור מגילת אסתר בנוי לתלפיות, דרמה בדרך לאסון, תוך תפנית חדה לנס וישועה. ניצחון הטובים על הרעים. ניצחון מוחלט ללא עוררין. בצהריים עוד הספקתי לעבור דרך בית חב"ד ולשמוע את הרב שלמה סגל קורא את סוף המגילה. ארבע מצוות, אומר הרב שלמה, יש לקיים בפורים. ארבעתן מתחילות  באות  "מ". מגילה, ביצעתי, מתנות לאביונים, ביצעתי, משתה וסעודה, ביצעתי, משלוח מנות לא ביצעתי. צריך להשאיר משהו לשנה הבאה, שנחיה. בערב הגיע לבתינו הרב שלמה סגל עם משלוח מנות ודבר תורה.

פינוקי, הכלב, יצא לחופש. השילוב של סערת ברקים ורעמים יחד עם קולות הנפץ, שהילדים מייצרים בחג הפורים, הוציאה אותו מדעתו תרתי משמע. שנים טיפלתי בנושא, אך הפעם כוחי לא עמד לי וינון מאד עסוק באתגרים שהציב לעצמו. פינוקי לא הפסיק לילל ולנבוח וכרסם את המלונה עד ששפתיו זלגו דם. האחיין שלי, איציק, לקח אותו ליישוב שלהם. איזה מזל. נעקוב אחר ההתקדמות שלו. מוזר, שנים שאני יוצא לחצר ופינוקי שם. כשהחצר ריקה נצבט הלב. אני כועס עליו ועל ההתנהגות שלו, אבל הוא לא אשם. נקשרנו.

המשך יבוא...

© כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010