ולא פעם שחשבתי על בני תמותה..

 ובני אלמוות שחשבו עליי בחזרה..

שהריי הפרד שלי לא נותן בי את היכולת לשגות..

 ומלכות לא שוגות..

שהרי בסרטים שלי הכל כלכך אפשרי..

ושם הכל מציאותי..

 אבל לא זה מה שרציתי כלכך להגיד..

 כמו שרציתי כלכך להגיד..

שהיום לפני עשרים שנה.. סבתא'לה ביקשה צנוברים... ביקשה.. קיבלה..

ונפחה נשמתה..

 ורק היא ידעה שזה יומה האחרון..

 בעודנו כולנו חשבנו..

 שאין ולא קיים יום שכזה..

היום הראשון הוא תמיד האחרון..

ולא הופנם שכך הדבר...

 היום הראשון הינו האחרון..

 רק שלא תמיד אנחנו ראויים לדעת..

 היום הראשון הוא האחרון בהחלט..

 היום הראשון הוא הגשם.. השקיעה.. והזריחה.. האנשים.. הראשונים.. ומה שאחריהם...

היום הראשון הוא האחרון.. לשגות..

היום הראשון הוא האחרון לטעות.

 היום הראשון אחרון מלהפסיק לחוש פעימות...

היום הראשון הוא הראשון..

ומה שאחריו.. הוא יום ראשון החדש...