כבר כעת -
אֶסוף
את שנבלו בי באפלה באין רואה
ואת חלומותיי שאבדו בעלטה באין חומל.
ורק ריסי עיניךָ, בין שקיעות תלתליי
יעפעפו על מילותיי חשוכות המרפא
כמרגיעות געגועיי –
לעולם.
אֶסוף את מחשכיי
כבר כעת,
אֶסוף, אל תרפה.
השמלה השחורה נעלבה.
אמא אומרת, כשהיא לוקחת את השמלה השחורה ושואפת אותה, שלאתמול יש ריח. בעיניים שלה יש טבעות של כוכבים. היא מתבוננת אליי, בר, אם לאתמול יש ריח, אתה יכול לראות שאתמול הוא עכשיו. והיא יודעת שאני אלך להרגיש על מה שהיא אמרה, הרבה זמן. אז ככה, יש לאמא מילים שהיא קוראת להן מילים רדופות. אני נכנס לחדר שלי וקְצת בוהה בקיר. אני אוהב את האות קוף. איתן אומר שהקיר הכחול הוא כמו בריכה. איתן הוא חבר שלי. וכשאמא אומרת שאני המתנה שלה מאלוהים, איתן תמיד צוחק ואומר שזה מעֶבר ושאני בכלל לא יודע. ואז אני מדמיין שאני צולל. המים מביאים לי את הסיפורים שאמא כותבת במחברת שהיא רק שלי. ככה, תהיתי, שאם בתוך השמלה השחורה של אמא, יש אתמול שהוא עכשיו, אז בשביל מה בכלל צריך לקרוא לו אתמול. ומה מרגישה השמלה שיש בה ריח של אתמול עכשיו. ושהיא בטח קצת עקומה. והגיע אליי השם של הסיפור - "השמלה השחורה נעלבה" ניגשתי לאמבטיה להרטיב את השיערות עד שיזלו מהן טיפות. על המתלה של המגבות הייתה תלוייה השמלה השחורה ואני, כשניגבתי ידיים, לא יכולתי להתאפק וקרבתי את האף. בהתחלה לכתפיות הדקות, כי רציתי להבין בלי למרוח את הנשימה שלי על כל השמלה. אבל, היה להן רק את הקצה של אתמול וזה לא הספיק, אז הנחתי את כל הפנים בגוף של השמלה ועם כפות הידיים נגעתי בזהירות גם בסוף, איפה שיש מעל הבד פס יפה, שקוף. לא הסכמתי לחשוב שאני כאילו מחבק את אמא, זה בכלל לא היה חשוב, הייתי חייב להבין ממש בעצמי את עניין האתמול ההוא. הייתי צריך להשתיק מעט את הלב, שפתאום הלם נורא חזק. וגם לא להירתע ממה שאני מרגיש, כדי שאוכל להגיד מדוייק. אמא אומרת לי שאסור לי להיבהל מהמילים ושהן רוצות להיכתב כמו שהן. חבל שאי אפשר להגיד כמו, קְמו. כמו יְקום. חבל גם, שאין קוף בשם שלי, כמו קבר. אבל אז אנשים היו יכולים להתבלבל ולחשוב שקוראים לי כבר. ואז, ראיתי אותו. מן ספר. עם הרבה דפים. כאילו מישהו כל הזמן מכתיב אותו, אבל הוא בעצם כבר מגיע כתוב, עם דברים של גדולים.
"אולי אינך יכול להבדיל בין יד המושטת אליך כדי ללטפך, ובין יד המושטת אליך כדי לקחת ממך. לעיתים כל הידיים נראות לך כעושקות ממך. אתה מרגיש שרק אתה יכול לשמור על עצמך, שלאף אחד אסור להתקרב. ואתה צריך הרבה מכל דבר. אבל אתה אינך מתמלא, אתה מתמלא רק כשאתה מתרוקן כמו שאתה מתקרב רק כשאתה מתרחק."
ואני שואל, מי מקריא לי. מי. כשזה מגיע, המצב הזה, אז אמא אומרת שהשאלה היא לא מי, היא - מה. מה מקריא לי את מה. ולא עונים לי. אמא אומרת שאחד הדברים הנוחים בְּמצב הוא, שתמיד ניתן לתלות עליו תירוצים. שהוא סופג ציפיות. או תקוות. אבל זה לא מצב, זה יותר רקע בהיר, כמו שאני מנסה לעשות רישום, בעיפרון, ובסוף אני מקשקש עליו. וככה, אנחנו שניים שמנסים להתאבד. אמא אוהבת את המילה הזו, להתאבד. בפעם הראשונה כששאלתי אותה, היא ענתה שלהתאבד זה ליטול את החיים. ואני כבר ראיתי את החיוך שיש לה בפנים ושאף אחד לא רואה. והיא המשיכה, שזה כמו לינטול ידיים. והיא המשיכה שגם לכן אומרים - ליטול את החיים בידיים נטויות. בגלל שלא מאוד הבנתי, וכשאמא נכנסת למקום הזה של המילים, אז היא אומרת עוד ועוד ואני לא אוהב לעצור אותה, אז המשכנו לדבר די הרבה זמן על נטילת החיים. בעצם, אמא לא נכנסת למקום של המילים, זה לא מדוייק. היא לא תאהב את המשפט הזה. יש משהו יפה בלהבין נטילת חיים. במעשה הידיים, כך אמא אומרת כשהיא כותבת. איתן אומר שאני סבוּב לגמרי. הוא אומר שאני חופר. ושאני לא אשם כי אמא שלי חופרת, כך שהעניין הזה גנטרייני. שוב שאלתי את אמא והיא שתקה. והסנטר שלה התבקע, והצטערתי. ואז היא לחשה שלא נורא. שישנם אנשים שחיים מעל פני השטח במראית העין ויש כאלה שחופרים את המחילה בשבילם. אחרי כן היא כתבה סיפור שנקרא חולד הארגזים. היא הקריאה לי אותו. ושם הכרתי את המילים הֶבל וענוג ורכות ומתרפק ואווילה ודל וסף. זו לא מציאות, היא הסבירה לי, כי לנשימה טוב יותר להיות מועתקת למראַת האין מאשר להיות מוקרבת על המציאות. באמת שלפעמים מסתבך לי באישונים. אני לא מוותר ושואל, "אמא, איך אני מתאבד?" ואז, כמובן, אמא עונה לי שלא זו השאלה. שהשאלה היא למה. ושישנה רק תשובה אחת לשאלה הזו. עכשיו אני נדבק לשמלה והריח של אתמול מטלטל אותי. ואחר-כך מחבר לי את השברים כדי שאהיה כלי שלם, כמו שאמא מספרת. באמת יש לה סיפור כזה, 'הרהור עמוק'. ממנו למדתי מילים כמו, תוהה ומשתאה ופלאי ומהות ומלכות. וגם שהשכינה מסתירה פניה, ושזה קורה בזמן של חורבן הבית. הבחנתי שאני אוהב את האותיות למד והא, ומילים שביקיצה שלהן יש לוֹן. אני זוכר רק את המשפט שבקוטב של הסוף, 'והוא צחק כל הדרך אל האמת.'
"אף פעם לא ראיתי את עצמי שדה לתעופה, איני רוצה להיות כזה. אבל, אמרתי לאיתן, שהמוגדר מפסל את העולם רגיל, כדי שהיוצא מן הדופן בכלל יהיה. כל החופשיים - כדי שכל הכלואים יוכלו להיסגר, כל הבטוחים - כדי שכל הנעלמים יוכלו להיעלם. אני אף פעם לא שוכח - שיש מישהו מעל או מתחת שדואג - שאני אוכל להיות כמו שאני. 'ומה אתה' שואל אותי איתן. אני שותק. אמא הייתה אומרת שזה שיתקון. היא אומרת שהייתי צריך להגיד שאני מהנשארים. אני אומר בלחש לעצמי, אני מהנשארים. אני מהנשארים. שאלתי את אמא אם זה לא עלוב להיות נשאר, והיא ענתה שלפעמים כן. אתמול עכשיו כבר מרגיש לי כמו אורח. לא, שוב אני לא מדוייק. לא כמו אורח, כמו מישהו שתמיד היה אבל תמיד לא היה. כאילו השמלה השחורה רודפת אחריו בזמן שהיא נשארת. אני לא מרים את האוויר ממנה, לכן אני יכול כמעט לראות את הריקוד שלה. היא אוהבת, ככה, כמו שהיא. עם הכתפיים, והזרועות, והצוואר. עם כפות הרגליים והשוקיים. ואני לא יודע מה לעשות עם הריקוד הרעב הזה, שנפתח ועוד רגע יבלע את כל השמלה. ולמה שאתמול עכשיו יבלע את אמא." אני מסתכל על החלקים, רגע, ככה - "השמלה השחורה נעלבה. "אף פעם לא ראיתי את עצמי..." כן, זה נראה לי בסדר, הסיפור. מעניין מה אמא תגיד. והציטוט, "אולי אינך יכול להבחין..."? איפה הוא צריך להיות? רגע, אולי הוא יהיה מוטו. אמא הסבירה לי מה זה מוטו. אלה דברים יפים וחכמים שמישהו אחר אמר או כתב, ששמים בפתח של היצירה. הוא נותן לה את השאריות.
אני חייב לראות מה קורה בבטן של השמלה. במעיים, בפופיק, בצלעות, בלב.
"לאנשים ונשים יש כיסויים ומסיכות. ויש מדדים. אולי מידות. חומר וארץ הם מדדים של חשבון. אבל כאן, כאן ישנו החומר של הרוח. כאן, אין תלויים בדבר. זה אחד הדברים שאיתן אומר לי, נתינה כי נתינה, ואני משלים, תמיד - כתיבה כי כתיבה, אהבה כי אהבה. למה אנשים יכולים לצר ולא לצער? למה הם שלמים במחלקים? למה הם של עצמם כשהם אינם? למה הם ערים רק כשהם ישנים? כמה שיקרון יש כשלא נכון, כמה רִיק יש במישהו שהוא תמיד של אחרים. כמה פיקחון מתחת לשמלה, עם בראשית, ועם תוהו, ועם המעמד שבתוכו רואים את הסָפק של אפילת ההר. עירום חשוך ומקומץ. אני מרגיש את מְלוּבָּן גידים. הכאב, מסמן לי את הקריעה. משהו מת. ולָמה להאמין."
אני רוצה לתת לאתמול עכשיו ללחוש לי. אני מציץ מהאמבטיה, קצת מותח את הגב בחוליות של עמוד השידרה, מקשיב לרעשים בבית. במקלדת של אמא יש אצבעות, והמדפסת, חמד, זה השם שלה, רוגעת. אמא עוד לא מדפיסה, או כמו שהיא אומרת, מוציאה לעורג. השקט מאמץ אותי. על השיש של המטבח אני רואה עוד שקית שאמא לא פיזרה, ואני מזהה מתוכה במבה. אני סוגר לאט לאט את הדלת, משתדל שהנקישה של הידית לא תרעיש. אני מוריד מעליי את כל הבגדים ואז אני מכניס את עצמי לתוך השמלה. מעביר בדרך את הראש עד לפתח של העורף. דוחק את הידיים לצדדים ומפשיל אותן דרך הכתפיות, תלוי איתה על הוו. אני נעצר. כמה לא פשוט להיבלם במקום. לקבל עור אחר, עם קולות הנפילות בתוכו. אני לוקח אותי עם השמלה, מנתק אותנו לעמוֹד מול המראה. אני מחליק על המותניים, נוגע איפה שהריאות. אני מכופף ברך אחת מאחורי הברך השנייה, כאילו סיימתי לרקוד ואני קד, או כאילו אני קוד כבוי שעוד צריך לפענח את הסימנים שלו, שידלקו לו, נקודה, נקודה, קו קו, נקודה נקודה. ואני מתבונן על הנגיעה הרכה של הבד בקיפולים של העצמות. השמלה מאווררת עליי, רחבה בהיקף, דווקא לכן אני לא מבין למה אני מרגיש דחוס. כאילו מישהו אוגר אותי, כאילו אני בכלל בתוך ארון, כמו טעות שבירה. אבל, אני מול. אני רואה אותי. אני מנסה ביד אחת לגעת בבר של הראי, וביד אחת לגעת בבר שמוכר לי, ושניהם מוּסָרים, כמו פגם או כתם. אולי זה מה שעושה בגד לגוף. אני פותח את הווילון של המקלחת, כל כך רוצה לשטוף את עצמי, ככה, עם. להחליק למים ושהם ירדו כמו גשם. הסיפור הזה הוא כמו סוד. ואולי בכלל אני עטוף לא ברגשות שלי. אולי אלה הרגשות של אימהות. אמא ביקשה ממני לא להיות צייתן. זה היה כשהייתי נכנס לחדר האמבטיה, אז, כשלא דיברתי, מתיישב ושורט את הריצפה. אמא הייתה יושבת לידי, משעינה את הלחי בתוך הכתמים של המרצפות ואומרת שככה אינדיאנים קשובים לרוח, מגלים את אורך האדמה. אמא סיפרה שהתבונה לא כנועה. אל תהיה צייתן, כך היא אמרה, אל תהיה צודק, אל תהיה וותרן, אל תשתנה, אל תברח, שלא תהיה לך סבלנות, ואין מובן מאליו. ואז היא הייתה מתרוממת, נשענת על הקיר לידי ומלטפת את ראשי, אבל לא ממש. רק עושה את התנועה עד שהייתי יכול להסתכל עליה, ואז היא הייתה נוגעת לי בגבות. ילד יפה שאתה, היא הייתה אומרת. אחר כך הייתי מרפה את ההיצמדות ואחר כך יכולתי להיכנס, להתנתק ולעוף במים. ואולי אלה הרגשות של בנים, או של אישים. אולי זה האיש של אמא, שיש לו ריח של רק אתמול בלי עכשיו. ושאמא היא שלו. בלי בלי. אולי גם אני איש קטן, למרות שאני עוד לא יודע לכתוב. בכל זאת אני כבר מדבר. אמא מחייכת אליי את החיוך שיש לה בחוץ, שבעצם זה אותו חיוך שיש לה בפנים רק יותר עצוב, כשאני שואל אותה שוב ושוב איך זה היה כשהפה שלי היה סתום. היית אילם עד גיל שש, היא נוגעת לי בשפתיים ואני עושה ברררר. ואז היא מזכירה לי את הצדיק הכפרי שהשריקה שלו פתחה את הרקיע הנרעד לתפילה, ואת משה, אבי הנביאים, שהיה כבד פה וכבד לשון. אבי הנביאים, הייתי אומר לעצמי בתוך הברררר, אבי הנביאים. אבל לבד אני זוכר איך אמא הייתה יושבת לידי ומדברת. שעות. מספרת לי, וקוראת מתוך ספרים. ואפילו מתוך המחשב שלה, וגם מתוך המחברת. וככה למדתי מילים כמו כיסוף, וכמיהה, ולהקדיש וכסיל ולהימהל וענק. וקהלת, שהיה בתנ"כ, ויש לו קוף בשם, וגם למד וגם ה. וכמה אני צריך בכלל לגדול כדי להיות איש, אני מותח את השמלה כדי שהיא תכסה לי את המוח ובתוכו את השכל, וכמה מָאוס שאפשר להרגיש בלי לראות ובלי לשמוע. כמו ואן-גוך שאמא מספרת לי עליו הרבה ואפילו הציור שלו, עם הלילה של הכוכבים, מונח על הקיר מול החלון בסלון.
"גם לדממה יש ריח. וטעם של לגעת, כמו של לדעת. ואולי בכלל זה הזמן שזוכר אותנו, כמו קללה. אבל מתחת לשלם אין שמחה. עמוק, יש שם איפלון שאינו מושג, אינו נושא אור. מבחוץ של הבפנים ישנו חיכיון, אבל בתוכו הייאוש פורע ובודד. וגם הפוך, כמו שנותנים לשמלה קוּף והיא קמלה ורואים את התפרים כמו של פצע פעור, קצה מתפרק שסילקו אותו מהאבנים הבטוחות."
מה אמא תאמר על הקטע הזה. מצד אחד, חזרתי על מילים כמו כמו. אבל מצד שני עשיתי מילה, איפלון. אולי אמא תרגיש שהרצון שלה שבע, כי המילים המגלות שלי מזינות לה את הלאט. אולי אפילו היא תגיד את אחת המילים שהיא שומרת עליהן, קסום, או נהדר, או מעולה, או הכי נרגש - מחונן בָּאמת. אלא שהסיפור שלי עומד על מדרגה אחת, תקוע, כלום. כמעט מגורש, כאילו גם הוא עלוב כמו אתמול-עכשיו. אני נחנק. אני פותח מהר את הדלת ורץ לאמא. אני לא בוכה. לימדתי את הדמעות לזחול לי בתוך כף היד, בקו שבין האגודל לפרק. ובכלל שכחתי שאני עוד עם השמלה. ובכלל שכחתי שאני לא אוהב להעיק על אמא כשהיא כותבת. ואמא שכחה להסיר את המשקפיים כשהיא חיבקה אותי ברכּוּת, ונשקה לי בריסים. וככה, מדוללים, אנחנו שניים שמנסים להתאבד.
"חורים, צריך להם להתמלא. גם חידלון. ועת ראֹה תִּרְאה את הָכְּבָר מגיע הָענֵק לו עוד. צָוֵוה בידיו עדיין. חד פעימה אתה מהדהד בָּדיוק החסר."
אז אמרתי לאמא שאני מאום, ואני לא קורא את אתמול-עכשיו ולכן אפילו השימלה השחורה נעלבה. ואמא השיבה, גם אני לא. רק כמעט, אבל לא בָּ-ממש. והבָּ שהיא כל כך אוהבת היה שקוע. עייף. סדוק ואבוד, תלול. או טלול.
"היא, הפעימה, כמה שפחות. באין העונים, של האי אפשר, או הלא יכול. באין האונים של הקיפאון המתומצת. בקול הקורֶה, המוקפד והדורש, 'מתהלך נסתר ומהודק המה או הלמה. נקודה של אַל, חרוכה. נקודת הכריתה של היופי. ואני, בר הקטן, כר של קסת ודיו, מותר במילים, וראוי."
ואולי בערב נאכל במבה עם ביצה קשה, או עם קוביות שוקולד כמו שאנחנו אוהבים, כמו שאמא תערוך חג ארעי על קור. ואיתן יגיד לי שאני פרא מישוגע, ואמא תגיד לי שרק המשוגעים יודעים לחלום ושחלומות הם הגולם האחד של אלוהים כשהוא מועד ומכמיר את האהבה. ואני ארגיש שאולי יש שאלות שיביאו אלינו טוב. אולי אפילו בטוב, כי השומקום של החישכון לוקח את כולי בלי שאוכל לתקן את הסיפור, ורק שמישהו ירצה שאני אשאר, אפילו אם אני מקולקל.
|
תגובות אחרונות
-
leagat - lily
בתגובה על כעת השיר כמעט
-
(ה)מיתולוגית.
בתגובה על דף שם.
-
(ה)מיתולוגית.
בתגובה על שירת הליל
-
בןאור0
בתגובה על ודאי, זה רדיו -
-
(ה)מיתולוגית.
בתגובה על האלוף
-
(ה)מיתולוגית.
בתגובה על מראה ; "רומן וינאי"
-
ה ד ר ק ו ן
בתגובה על כימוש בחלודה
תגובות (60)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני פה
[לא ידעת?]
'מי השלישי שהולך תמיד לצדך?
כשאני סופר, יש רק אתה ואנייחד
אבל כשאני מביט במעלה הדרך הלבנה
יש תמיד עוד אחד שהולך לצדך
מחליק באדרת חומה, עטוף ראש,
אינני יודע אם גבר או אשה
-אבל מי הוא שמצדך האחר?'
ט.ס. אליוט
יקירה,
כל כך נועם בי הגעתך עד אליי
ומבטך. וקריאתך.
ויש עומק בכך, שכלל לא היית חייבת
ואפילו לא בשל הנימוס או בתואנת שווא
פשוט, הגעת עד אליי.
וקראת.
ובאצילות הרוח, כתבת אליי.
והגעתך, וקריאתך, וכתיבתך - טובים אליי. ומיטיבים.
תודה, יקירה.
תודה.
ברוכה אני באלה שעודם, נצנוץ דרכי.
באלה שהם עדיין
ושיכולים לפתוח את היותם אליי -
ברוכה אני בך, יקירה.
ב-מענך.
ברוך שובך יקירה
ברוכה הנמצאת
גַעגענו מאוד
'מה הרעש הזה באויר, גבוה,
מלמול של קינה אמהית
ומי ההמונים האלה שרומשים
במישורים ללא סוף, כושלים באדמה הבקועה
ומוקפים רק באופק שטוח
ואיזו עיר היא זו מעבר להרים
סדקים, איחויים ופקיעות באוויר הסגול
לא באמת'
ואת, את כבר אינך כאן.
כאילו נמחית וכאילו מחקת.
ושכחת, שאני איני יכולה להכיל פרידות
ואני נכונה לאנשים שהיו ואינם.
ועוד את.
את, עם מילותייך המזוקקות והמזוככות
עם הדמעות הדוממות בהרייך,
עם הדעת הפנימית הנרעדת והעצומה שבך
עם התום והיופי שלך.
למה ההנת להיעלם.
וכאן, בשאריות הפירורים -
אני מהודהדת במתת האלוה שהענקת למילותיי
ואליי.
תודה, אהובה.
'ולא סלע
אלו היה סלע
וגם מים
ומים
מעין
ברכה בין הסלעים
אלו היה רק קול של מים
ולא הציקדות
והעשב היבש ששר
אלא קול של מים על פני סלע
אבל אין מים'
אהובה, נאוות דרכי,
לו היו בי מילים לתאר לך נרעדותי, לציטוט שהבאת אליי.
ובאחת, הדהדה בי שירת העשבים -
וידעתי, כי כזו את.
'אדם מתוך עיניו שלו הוא רואה', אהובה -
מלאת אור את.
ונגיהתך בי, מנשיבה לי אותות של חן וחסד.
תודה, יקירה.
'אחרי אור לפידים אדום על זעת הפנים,
אחרי השתיקה המקפיאה שבגנים
אחרי הסבל במקומות של אבנים
הצעקות וזעקות היתמות
כלא והיכל והדהוד
של רעם האביב מעל הרים רחוקים
ההוא אשר חי עכשיו מת
ואנחנו שהיינו חיים הולכים עכשיו למות'
יקירה,
מבטך טוב אליי, טוב מידי. הרבה מידי.
אני ממשיכה לקרוא אותך, את יודעת.
והנינה עם הקרונות, והשכול, והעפר
והזמן שאינו מחוייך.
ומשתאה, איך או מה או למה מצאת את העילבון שכאן
נכון לקריאתך הנדירה. לכתיבתך הנדירה. לנדירותך.
קטונתי להענקה שפרשת בי כאן, יקרה,
והתודה שבי לך - היא נשימה מועתקת אלייך.
תודה, יקירה.
'עיר שלא באמת
מתחת לערפל החום של צהרי חורף.
בשעת הסגול, כשהעינים והגב
מעם שולחן הכתיבה יתרוממו, כשהמכונה האנושית
מחכה כמו מונית פועמת ומחכה,
אני, טיזיאס, אם כי עוור, בין חיים שנים לא מרגיע
איש זקן, לראות יכול
בשעת הסגול, שעת הערב השאופת להגיע
הביתה'
ט.ס. אליוט
אהובתי, חברתי,
אינסוף פעם ופעימה שקראתי את עומקייך.
והלא, רק את יכולה לעליבות השחור, להביא ולעטוף, ולחבוק וללטוף
עדינות אינקץ, פגישה נצחית של תבונה.
את קוראת פילאית, כי רק את יודעת
תמיד יודעת
לכתוב אותיות בתוך יופי. זהו היופי האלמותי של ליבך.
אם לא ידעת -
חברותך, הייתה לי זכות ענק, שהוענקה מרקיעים
ידעתי זאת רגע ברגעו. אולי לא אמרתי לך זאת. לא די.
אני שמחה שהשמלה הייתה תלויה בחדר האמבטיה,
כי את הגשמת בה מים.
כך את. מים למים. מעולם.
עד, אהבתי לך.
'אוהל הנהר קופל ; אצבעות עלים אחרונות
נלפתות ושוקעות בגדה הלחה. הרוח
עוברת על פני הארץ החומה. לא נשמעת, הנימפות כבר עזבו.'
ט.ס. אליוט
יקירה,
האנשים שלא מוותרים עליי, משרטטים לי פינות של אולי,
גם כאשר הזמן הוא כולו כמעט.
אולי זו התנועה של קרוב ורחוק.
את, שקורית אליי יחד איתי,
כותבת בי תודה, כי את כן. (שומרת עליי).
החדוּת החכמה של מבטך היא שאר-רוח בי.
תודה, אהובה.
'ספרו על הקירות ; דמויות לוטשות עינים
גחנו החוצה, גוחנות, הטו החדר המסוגר.
צעדים דשדשו על המדרגות
מתחת לאור האש, מתחת למברשת, שערה
נפזר, כולו קצוות של אש
זרח כדי מילים. ואז שקט לו פרא'
נצנוץ דרכי,
היכולת שלך להעניק את המיית הלב הנדיב והעשיר שבך
גם לי, גם למילותיי
היא פעימת אטוֹם של בריאה.
לעולם לא תחדל בי פליאת אלוה לנוכחותך - קורה וקורא.
ומבטך, הפורש אליי טוּב וטוב, טוב מידי
ממלא בי הדרת כבוד אלייך.
תודה, יקרה. תודה.
'מה השם השורשים שלופתים, איזה ענפים
צומחים מתוך גבבת האבן הזו? בן אדם,
אינך יכול לומר, או לנחש, שכן אתה מכיר
רק ערמת צלמים שם שבורים'
אהובה,
את היחידה שיודעת להנשים צלמים ויהיו לאדם הרוח.
הקדושה בתוככי האותיות שאת מעניקה לי
יוצרת גבהים, שאני יכולה להתבונן בהם,
ולפעום תפילה אחת.
תודה, אהובה. תודה.
'אפריל הוא האכזר בחדשים, מצמח
לילכים מתוך הארץ המתה, מערב
זכרון ותשוקה, מעורר
שורשים קהים בגשם של אביב.
החורף החם אותנו, מכסה
את האדמה כשלג שכחני, מזין
חיים מעט בגדולי שורש שקמשו'
ט.ס. אליוט
אהובהשלי, טמירת הרוח שבי,
את הלא יודעת עד כמה קשובה אני לך,
לתובונותייך. ומעולם, לא נתת בידי עילבון,
רק יכולת לו.
להקשיב לו, להביא בו תמצית
ולחבוק את יופייך, למילותיי השחורות.
תדהמת אלוה, את מעירה בי, ביממות האין
ואני, נאחזת ונסמכת אל ליבך, מבטך,
אל הצלילות המלאה שאת
ויודעת את אהבתי לך
ואת טמירות הרוח שמגיעה, שנוגעת שמנשיבה אותי, את עולמינו זה
כי את.
אהובהשלי,
תודה אני להיות לך.
'גלי ערפל חומים לעברי ישליכו
פרצופים מעוותים מתחתית הרחוב;
ויקרעו מעל פני אישה חולפת בחצאית בוצית
חיוך בלי משמעות המרחף לו באוויר
ונעלם לאורך המשטח של הגגות'
ט.ס. אליוט
זו את האחרת, אהובה.
והלא, מה כמוך יכול ונכון לקרוא את נימי העצמות.
היום, כשהספר שלך רואה את אור הרוח,
ואפשר, אולי, לנשום את הסופרת הנדירה שאת
אפשר גם להבין את אצילות לבך במילותייך אליי.
ושתינו, את יודעת, משוחחות על זמן ועל כאב
אבל רק בך ישנו ליטוף של אמת.
תודה מורכנת נשימה, ממני לך, אהובה.
'הפנס אמר,
"השעה ארבע,
הנה המספר על הדלת.
זיכרון!
בידך המפתח,
המנורה הקטנה תטיל עגול אור על המדרגות
עלה'
ט.ס. אליוט
יקירה,
מה שיכול בך להתבונן על אופליה הקטנה לגוני הגונים,
לחבר מרקם לקול, ממשות לצבע,
מעניק לעולם את נוכחות אישונייך, והם - אינסוף מתרחש ופועם.
אין בי די לומר לך תודתי
על המקום הרחב שאת מעניקה בתובנתך לי,
למילותיי.
ואצבעותייך, שיודעות להכיל את הדיוק
הן מתת אלוה.
תודה, יקרה.
הזכרון מטיל לכל עבר
המון דברים מעוותים ;
ענף מעוות על החוף
אכול למשעי, ומלוטש
כאילו חשף העולם
את סוד שלדו,
נוקשה ומלבין.'
ט.ס. אליוט
והאם את יודעת כמה אני חסרה אותך?
ומבטך, שתמיד הרגיש את רטט פסיעותיי,
וידע לתרגם לי אותם, ללא עיוות של זיכרון.
הקריאה המלוטשת שלך, שהעניקה לי שאר-רוח נצחי.
והאם את יודעת כמה אני חסרה אותך?
'הבוקר שב להכרה
בריחות תפלים, רפים, של בירה
מהרחוב בו הנסורת רמוסה
עם כל הרגלים הבוצניות שבמהרה
חשות לדוכני קפה לשתות.
עם שאר ההסוואות
שהזמן עוטה כשגרה,
אתה חושב על כל הידים המסיטות
תריסים מדולדלים'
ט.ס. אליוט
פרומיתיאוס -
ההתבוננות העמוקה שלך -
תולמת חריש רחב של התאיינות למול עושר המבע שאתה.
מילותיך, פורשות חופת נוחם.
תודת מרחבי ימים, ממני לך.
'ערב החורף מתישב
בריח של אומצות על מפתנים.
שש בערב.
בדלים שרופים של הימים העשנים'
ט.ס. אליוט
איפה את?
ואולי לא זו השאלה. אלא, למה את לא כאן?
המילים שלך, כל כך הרבה יותר יפות מאותה שמלה שחורה,
הן שיר של סיפור של שירה.
אני לא 'זוכרת', כי איני שוכחת,
את הליכתי שבי אחר כתיבתך. את העוצמה ההולמת של אותיותייך.
תודה שהענקת אליי את מבטך הקורה. הקורא.
תודה, יקירה.
'האם היה כדאי כל זה, למרות הכל,
האם היה בכלל כדאי,
אחרי השקיעות, אחרי המבואות, אחרי הרחובות הלחים,
אחרי הספלים, אחרי הספרים, אחרי שובל החצאית הנסרח -
אחרי כל זה ועוד הרבה יותר מכך?-'
ט.ס. אליוט
רק מבט חנון חמלה, יכול להתבונן על קלקול ולומר אמירה רבת נוחם.
הפעימה שבתוכך טובה אליי, יקירה.
תודה.
'והאם היה זה כלל כדאי, למרות הכל,
אחרי ספלים ומרקחות ותה מתוק,
בין כלי חרסינה ודבור קל עליך ועלי,
האם היה זה כלל כדאי
לבלוע את הענין פתאום ובבת צחוק,
להדק יקום כולו לכדי כדור עגול
ולגלגלו את איזו שאלה מכרעת'
ט.ס. אליוט
פעימת ליבי האחת,
הניגון היה פעם פעימה של חיים,
כדי כך, שגם המוות נשם.
לא עוד.
סגולת הגאוניות שאת, מנשבת אותי
בכל פעם ופעימה מחדש.
תודה, אהבתי.
'ואכן יהיה עוד זמן
להשתאות,
זמן לפנות ולרדת מדרגות מספר,
האם אעז
להטריד את התבל?
כי ברגע יש עוד זמן
לגמירות והמרות שהרגע יבטל'
ט.ס. אליוט
אנשים שאינם טורפים את רוחי, אהובה.
תודה שאת יודעת להיענות לבעת היקומי שבי.
תודה שאת יודעת לקרוא אותי, ויכולה לכתוב אליי את מילותיי האבודות.
תודה שאת כך, שבורכתי בך.
תודה, אהובה.
'והכרתי כבר ידים, הכרתי את כולן -
ידים בצמידים ולבנות ומגלות
האם בושם של שמלה, ריחני,
הוא שהסיט אותי מעניני?
ידים מונחות בפאת שולחן, ידים שצעיף חותלן
האגיד: עברתי בדמדומים ברחובות צרים
רואה את העשן עולה ממקטרות
של אנשים לבד בכותנות, משורבבים מחלונות?'
ט.ס. אליוט
ה-חֶסר הוא דוק ודק של גוני הגונים, יקירה.
ו-
שי-נוי, הוא משהו שאיננו מאמינות בו, את יודעת.
תודה שאת יכולה להיות לי.
אוהבת - - -
ערפל צהוב שמחכך גבו בזגוגיות החלונות
עשן צהוב שמחכך לועו בזגוגיות החלונות
החדיר את לשונו אל תוך פנות הערב
שהה על שלוליות שבביבים מקוננות'
ט.ס. אליוט
השמלה השחורה נעלבה, אישון.
העלובים לא מתלוננים.
תודה שמבטך מלווה גם את מילותיי.
'אז בוא ונלך, אני ואתה
כשערבית על שמים התפשטה
כמו חולה מורדם באתר על שולחן.
בוא נלך ברחובות מסיומים שנטושים
בין הכוכים הלוחשים
על מלונות גרועים שבם לינות טרופות
ומסעדות שרצפתן נסורת ושירי צדפות;
רחובות הנמשכים כדיון בלי תוחלת
בכונה נפתלת
להעמידך בפני שאלה מכרעת...
ואל נא תשאל, "מה הדבר?"
בוא נלך כבר'
ט.ס. אליוט.
ואינו ראוי.
כן.
תודה, משה.
'כי הכרתי את כלם כבר, הכרתי את כלם -
הכרתי ערב, בוקר, יום פונה,
את חיי בכפיות קפה אני מונה:
אני מכיר את הקולות גזים מן העולם
בעד לנגינה שמן החדר האחר'
ט.ס. אליוט.
תודה, פליקר -
המבט שלך אינו מסב פניו.
תודה, יקירה.
הטקסט שלך הוא טקסט במובן החזק של המילה. טקסט שמשאיר רווח עצום לפרשנות, פוער חלל של אור ונושק בחושך האופף אותו, ואינו מפסיק להדהד, שוב ושוב.
תודה רבה לך, ה-מיתולוגית, ולדמויות שאת יוצרת (ושיוצרות אותך...).
"דע, כי טרם שנאלצו הנאצלים ונבראו הנבראים
היה אור עליון פשוט הממלא את כל המציאות.
ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכל היה
מלא מן אור אינסוף פשוט ההוא"
בארות של תבונה ותובנה.
ההיגיון האנושי מתעקם מול האמת של הזמן
מה שיהיה הוא שהיה, כתבת.
וכאן, האתמול שהוא העכשיו שאומר
שעכשיו הוא מה שהיה - אפשר להשתגע!
עקום, אפילו מעליב.
אולי זו הסיבה שבשאלה מתי יש מתים.
ה"חפירה" של בר מעניינת
כמו מכות הלם או שוק על אדמה
הנהפכת רכה במפגש הטלטלה במשאלה.
וכך, הוא עורג לו ערוגת אהבה כל כך עמוקה, עד כי גם לו עצמו היא נראית חשוכה -
צריך עיניים מיוחדות (רואות) כדי לדעת שהצל השחור, ה"איפלון", הוא האור הלבן, והגילוי זקוק לאמונה שהוא תמיד וללא תלות בדבר יגיע בדיוק בזמן.
כשכותבים מדייקים - אז תכתוב, בר, 'כר של כסת ודיו'
וראוי - בטח.
כן, אני רוצה שיישאר, לקרוא את כל הסיפור - עד סופו
ולאהוב.
הרגשתי את התנועה הזו של להתקרב ולהתרחק
אולי שני אלו לא על אותו הרצף
ולכן יכולים לקרות יחד.
ובתוך התנועה הזו נשמרתי וגם רציתי לשמור עלייך.
אני קוראת בך כאן, נמלאת תמהוּת על
כל כל כל התובנות שמניבה תבונת הכתיבה הזאת שלך.
כן, בעלבון יש הרבה שיתקון. וככה מתבהר לי התיקוּן
שבשתיקה שבעלבון.
כי אפשר גם לחשוב שעליבות מתפשטת מתוך העלבון,
עליבות כזו שמשתקת, כמו מקפיאה, מאלימה, מעלימה.
אבל את יודעת, מוכרחים לעשות תנועה בתוך האין, מתוך ציווי של כסיפה לחיים, עד כדי שרק קרוב לאבדון אפשר לחוש בה, בכסיפה. והיא אינה נעלמת, גם לא בעלבון, נהפוכו - בעלבון הכיסוף הופך מראה של ממש, מראה של אמיצים, כאלה כמו בר וכמו אמא שלו.
איך אני אוהבת את מחוזות עצמי, אליהם את מסיעה אותי.
אהובהשלי. תודה כלכך.
אחדות המובחנים , המובדלים ולעיתים הניגודים.
ברגע שנולדנו ונפרדנו מאמא הופרה האחדות הזו. הכמיהה להיכנס לרחם שוב, להתאבד, ללכת לאיבוד, לשוב לאחדות הזו, מלווה אותנו כל החיים למרות ההרסנות שבה והעדר האפשרות המעשית.
הכמיהה הזו , כתבת אותה כל כך יפה.
ואני, בר הקטן, כר של קסת ודיו, מותר במילים, וראוי."
כל כך אחרת. כל כך מטלטלת. נותנת ולוקחת בעת ובעונה אחת. מעבירה את התחושה אבל לא מפענחת אותה. מכאיבה ומלטפת ושוב מכאיבה וממשיכה הלאה – עם הבמבה והביצה - ארוחת ערב של אם ובנה ושמלה שחורה שהיא כמו עור שתלוי שם ומערבל את כל מה שאנחנו יודעים על זמן ועל הכאב של עצמנו.
כתיבה כי אהבה.
כל כך נוגע ומרגש.
כצלילה בכחול של הבריכה, כך צוללת האם בליבו של בנה, וכך צולל הבן בעורה של אמו.
וכמה בר רוצה להבין ולהרגיש את אתמול עכשיו.
ובמיוחד "אני לא בוכה. לימדתי את הדמעות לזחול לי בתוך כף היד, בקו שבין האגודל לפרק."
תודה!
...
אהובה, מצאתי את עצמי בכל כל הרבה מקומות
בתוך הטקסט המופלא ושמימי שלך
...
אוהבת כל כך
אולי אפילו בטוב, כי השומקום של החישכון לוקח את כולי בלי שאוכל לתקן את הסיפור, ורק שמישהו ירצה שאני אשאר, אפילו אם אני מקולקל.
זה מצויין זה. בחיי.
התרגשתי כל הדרך למטה.
לולא חרשתי בעגלתך, הייתי מציב שאלה, איך אפשר?
זה סיפור רב נתיבים ותובנות. רווי בתפיסה חושית רבת עוצמה (ריחות, צבעים, מגע, טעמים) ובשאלות על טבע האדם (ועיקרן: מהם החיים שלא ראוי לחיותם, שיקוף הופכי של קאנט למשל) והכל בכתיבה עשירה, במשלב מגוון, ובהמצאתיות מרגשת.
אינני מבקר ספרות ואני נטול כלים ולכן אף לא מתאמר, וחרף זאת, בעיני העמדת את הרף, כמעט הכי גבוב שאפשר.
ביום שמחת עשירי המלים אני מודה לך
איזה יופי המשחק עם השפה, המשחק כולו והכניסה והיציאה והזרקור והתמימות והיופי של ילד מול שמלה ואמא מול ילד ושגעון שנראה הדבר הכי שפוי ואתה כבר רואה, מבין, שיש להם עולם.
[לסיכום - קסם]
ואת יקירה, כתבת אותו, כמו שרק את יכולה.
הבר שלך הוא אכן מתנה משמיים
וגם את יקירה מתנה פי שתיים
השילוב התובנות,משחקי האנשה ,קשיים
הכל הוא פתח להבנה נוספת של קווי החיים
להבין את הכל בעיניים פקוחות
לתת לדברים להיות ומבלי להקשות
גם דרך המילים והאותיות
גם אם אינם נקראים או מובנים בקלות
כל אות או תו הוא סימן לבאות
קרבי אותנו לעוד תחושות .
פעם בלבן פעם בשחור
כך הן מהלכות/מרקדות על במות
פעם של חיות פעם של מתות.
אני רוצה שתישאר,
זה כתוב נפלא ובגוף ראשון זכר. מדהים. עוד לא ראיתי אותך כותבת בגוף ראשון ובלשון זכר. מרגש ועמוק ונוגע.
יש ריח לאתמול. חזק וכובש וכבוש.
זה שונה, טקסט אחר לקח לי כמה פיסקאות להבין שזה שלך
אני לא יודע אם זה בריא להעניש בהאנשה
השמלה השחורה די התלוננה
"היא, הפעימה, כמה שפחות. באין העונים, של האי אפשר, או הלא יכול. באין האונים של הקיפאון המתומצת. בקול הקורֶה, המוקפד והדורש 'מתהלך נסתר ומהודק המה או הלמה. נקודה של אַל, חרוכה. נקודת הכריתה של היופי. ואני, בר הקטן, כר של קסת ודיו, מותר במילים, וראוי."
הצליח לך מיתו'. לא מכירה כזאת.