לא הייתי ילד מקובל בחברה. מלך הבנים, היה דוד, וחברתו אורית. לא היתה בת השכונה, רק 'ירדה' אלינו לסניף בני עקיבא, ממקום מגוריה בכרמל, כדי להיות מדריכה. במוצאי שבת, הייתי חוזר הביתה לבד מ'הסניף', ומביט בתמונות פורנו. מצולמת אחת, דמתה לאורית דמיון של ממש, שיער בלונדיני, פנים עגולים, גוף דשן, וחיוך חַמָה. ישיעהו לייבוביץ' המנוח, הפטיר פעם אודות פורנו: מה יש  לדבר על פורנו, במיילא מי שגומר, הולך. אולם, אני שבתי לתמונה הזו עוד ועוד.

אורית היתה מלכת הבנות, היא היתה רק צריכה לקמר את שפתיה לסהר. כל הבנים העריצו אותה, היא זלזלה בהם. לזכותה, או חובתה, יאמר, כי נער מהסניף, שניסה לפתח איתה שיחה, נענה בהמיה שקטה. פשוט לא היה לה מה לאמר. גם אני לא יצאתי מכלל זה, אולם בהבדל אחד. במוצאי שבת, כאשר היתה צריכה אורית לחזור לביתה בנסיעה, אחרי שהיגיעה אלינו בשבת ברגל, היתה באה אלי כדי 'ללוות' את דמי הנסיעה.

נסער מהחוברת אותה סגרתי הרגע, הייתי פותח את דלת ביתי, כדי לגלות אותה שם. לשלש בידיה את הכסף לנסיעה, מעולם לא החזירה, אבל גם לא אמרה 'תודה'. אני ראיתי כבוד בזכות שניתנה בידי לשמש אותה בדמי הכיס שלי, פעם ניסיתי להזמין אותה להיכנס, בתואנה כלשהיא. כרגיל, משכה בכתפיה, חייכה והמתה.

שנים חלפו מאז, עדיין אני שומר שבת, עדיין לא יצרתי קשר עם אשה. אורית חיה עם בעלה, המשמש בתפקיד רב חשוב, נולדו להם ילדים. הרכילות אומרת, כי את הברית לילד, חגגו שישה חודשים לאחר נישואיהם. אולם אנחנו שומרי שבת, מאמינים בני מאמינים, מספרים רכילות? כמו שאמרו חז"ל 'על שלשה דברים נשים מתות בשעת הלידה: על שאינן זהירות בנידה, הדלקת הנר והפרשת חלה', ולא כתוב: על שהם הומות כיונה.