רגע של אמת - את הבלוג הזה פתחתי בעצת הפסיכולוגית שלי. היא הציעה שאכתוב קצת ואולי אלמד לשחרר מעט ממה שאני שומרת בפנים. לקח לי זמן להניע את עצמי, אבל בסוף התחלתי ונראה שזרם בסדר. עד לסוף חודש יוני. כי כבר כמה שנים טובות שה- 24 ליוני מפנצ'ר לי אותי וזה לוקח לי זמן להתאושש ולשאוף אוויר. כתבתי פוסט שתכננתי לפרסם ביום השחור שלי, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להעלות אותו לאתר. במקום, הוא שכב במגירה (תיקיית המחשב) וצבר לו אבק אלקטרוני. אפילו נמנעתי מלפתוח את המחשב כדי לא להתקל בו.

אבל תודות לתמיכה החזקה שקיבלתי לאחרונה אני שואפת עמוקות ומחליטה לפתוח מגירה אחת בלב שסגורה כבר שנים.

והנה מתחיל הפוסט השני שנכתב ב- 23.6.2010:

כל שנה בערך בתאריך בתקופה הזאת, אני תוססת קצת יותר מהרגיל. נחמצת ולא סתם. כתבתי משהו בנידון לפני יותר משנה ואחרי התלבטויות רבות החלטתי לפרסם אותו כאן.

אוצר שלי,

אתה לא יודע, כבר לא היית איתנו כדי לדעת. תמיד חשבתי מסיפורים ששמעתי שאת הרגע הזה לא שוכחים. לא שוכחים את הדפיקה בדלת, לא שוכחים את המילים שנאמרו. מדובר ברגע שחי לעד. אני מתביישת לומר, אבל אני לא זוכרת הרבה. אני רק מנחשת היום ומשלימה ממה שאמרו לי האחים שלך. כנראה שברגע שהם נכנסו הבנתי שמשהו לא בסדר. מאותו רגע התערפלה ההכרה. מאז, במשך כשנתיים, היא התמקדה לרגעים שוב והתפזרה בשנית בתדירות גבוהה. היו צריכים להסביר לי שוב ושוב שכבר לא תחזור הביתה.

כמו בכל הקלישאות הכי נבובות "שלחתי בן לצבא ואני מקבלת...". כן, אני חיה בתוך קלישאה. חיה בתוך קלישאה כבר 8 שנים וכנראה שאחיה בתוך הקלישאה הזו עד יום מותי. תמיד ידעתי שאתה שונה מאחיך ואחותך. היית קשוב יותר לרגשות הסובבים אותך, היה נדמה שהיית קולט אותם על תדר אחר. ואם משהו לא תקתק בנו כמו שהורה השען הגדול שלמעלה, ידעת לגשת ולומר מילה טובה ולהציע כתף וחיבוק. לו רק יכולתי להבין עד כמה היית רגיש. מי ידע שמהלומה אחת נוספת תשבור אותך לרסיסים ותגרום לך לבצע את הבלתי נתפס בעיני.

אפילו לא בן 20. יש כל כך הרבה שלעולם לא תגלה. מה עבר לך בראש כשהרמת את הרובה וכיוונת אותו אל עצמך? כעסתי עליך במשך הרבה זמן. איך לא ניגשת לדבר איתי. למה לא התקשרת. אתה הרי יודעת שהייתי עושה כל דבר שרק ניתן כדי להקל על כאביך. הרגשתי שבחרת בדרך האנוכית. איך זה, שאתה הרגיש, בחרת להיות כל כך לא אנושי. אולי חשבת שאתה פותר את צרותיך, אבל אני נכלאתי בצינוק חשוך ללא צוהר.

בכיתי הרבה. רק אלוהים יודע כמה שבכיתי (ואתה עם ההומור המריר שהיית חולק איתי, גם בטח היית מזכיר לי שחברת סנו יודעת כמי שהרוויחה ממני הרבה על הטישו). היו לילות שקמתי לגלות כרית לחה מדמעות שזלגו במהלך הלילה. כן, כן, הדמעות זלגו מעצמן ללא שליטה. בכל פינה נחבאת לי אתה. רבצת על כסא הנדנדה בימי שישי אחה"צ עם העיתון. הסתתרת מאחורי עץ הסיגלון שבחצר, מחכה שאחותך תבוא לחפש אותך. טמנת את הראש במקרר וקראת שוב ושוב "אמא, אין מה לאכול בבית הזה". שרת (וזייפת) מהמקלחת שירים של לאונרד כהן. התקוטטת עם אחיך על הכדורסל "הטוב" יותר.

אולי אם היית יודע עד כמה אתה חסר לי, לכולנו, היית נוהג אחרת. אני מרגישה יותר טוב עכשיו, אבל כנראה שיעברו עוד שנים עד שאוכל לראות חיילים מבלי להרגיש שמישהו הולם לי בלב ושהסרעפת נמתחת עד כדי קרע. תראה, במסיבת ההפתעה שערכתם לי לכבוד יום הולדת 50, היה אפילו נדמה לי ששמעתי אותך צועק עם כולם "מזל טוב". אבל כבר ידעתי לא לחפש אותך בחדר. היום אני כבר מרגישה קצת כמו אותו שיכור במקהלה של ליאונרד כהן, שרק רוצה להיות חופשי, שלומד למצוא את עצמו מחדש.

יש עוד הרבה מה לומר, אבל המילים לא באות לי בקלות כמו שהייתי רוצה.

הייתי אוצר שלי, אבל עכשיו אתה אוצר אבוד. אוצר אבוד ללא מפה.

אוהבת ומתגעגעת תמיד,

אמא.