"זו פעם ראשונה שאני כל כך כועסת עד כדי כך שאני קמה ומשתוקקת לעשות מעשה.

אותי לא חינכו רק על הסיסמה, כשתגדלי לא יהיו מלחמות. אותי גידלו גם על הסיסמה שהעתיד פתוח לפניי, שאוכל לבחור בכל נתיב שארצה. פעם אחר פעם אני מגלה שהמדינה הזו היא לא ארץ אוכלת יושביה, היא ארץ שטורפת אותנו ומבקשת הגדלה בשקל תשעים ותוקעת אח"כ גרעפס שנשמע מהודו ועד כוש. אם זו מערכת  החינוך הבינונית שלנו ששקועה עד הלבלב במערבולת חובבנית והמיסים שאנחנו משלמים שהם חסרי כל פרופורציות ביחס להכנסה, אם זו האימפוטנטיות ותחושת החידלון כשאנחנו, העובדים והחרוצים יושבים ומחשבים אם נוכל לכלכל כרגע זאטוט או שנמתין עוד שנה. ואלו המלחמות שאנחנו ממשיכים לייצר כי יש כמה
עובדי צה"ל שדואגים שתמשיך להיות להם הכנסה, וזו הגזענות שלנו וחוסר הטולרנטיות כלפי האחר וחוסר הנימוס שלנו בכבישים, בסיורים בעולם ובתורים, וזה מופע האימים שמתרחש לנגד עינינו בכנסת, שלא מותיר לנו אף אדם הגון ישר ומקצועי לתת לו את קולנו וזה העובדה שיקח לנו למעלה מ- 25 שנות משכנתא וצמצומים ומריבות זוגיות כדי להגיע לבית משלנו אלא אם כן נתגרש לפני זה בתוך מנהרות הבירוקרטיה של הרבנות, אם בכלל קיבלנו היתר נישואין, וזה הפקקים המטורפים האלו שאנחנו פוגשים בבוקר ובערב רק כי אין פה תכנון לטווח ארוך ואת הכסף משקיעים בעוד כביש עוקף התנחלויות ואם זה המשאבים הרבים שמפנים כלפי מיעוטים רעשניים במקום להפנות אותו לחברה יצרנית, וגם מחירי הסולר שעלו בקצב חסר תקדים רק כי ניסינו ברוב טיפשותנו לחסוך כמה גרושים והמס על הקטנועים שעלה רק כי זיהו פוטנציאל הכנסה מפראיירים שימשיכו לשלם למעשה, בכל פינת חמד שנמצא יבוא מישהו, יתקע בה יתד ויגבה מס כניסה וזה כבר בלתי נסבל.

אבל כל הקיום הבלתי נסבל הזה, הפך איכשהו לנסבל ולנאהב בתוך תל אביב, העיר שממנה יצאו ויוצאות הבשורות.

אבל תל אביב של השנים האחרונות הפכה להיות בלתי אפשרית- החזרה הבייתה מהעבודה מלווה בתפילת הדרך למציאת חניה, מעמד חידוש החוזה הפך להיות מופע אימים שבו יכולים לשנות את אורח חייך ע"י העלאה חסרת פרופורציות של שכר הדירה, ואתה נשאר עם אשכים מצומקות רק מהמחשבה שעליך להצטרף לאגודת מחפשי הדירות ואם הזכרתי חיפוש דירה, הרי שהוא הפך להיות מרדף אחר מודעות אקספרס בתשלום והמתנה ברשימה ארוכה ומייגעת עם עוד נחיל אומללים מיוזעים, מה שגורם לך לאחוז בדירה שלך נטולת המזגן ובעלת הטפטים של שנות העשרים ולא לזוז רק מהפחד שמישהו יבוא, יבין את הפוטנציאל ויקח.

ומי שחושב לרכוש דירה בעיר שלא למטרות השקעה, חלילה להכות פה שורשים ולהקים משפחה, מבין שזה בלתי אפשרי בלי ארנק מלא ביורו.

תל אביב אינה מתאימה לכולם אבל איש לא יחלוק שהיא בעלת תפקיד חשוב בעיצוב המדינה הזו, המקטרגים מכנים אותה הבועה, וגם המסנגרים. הבועתיות הזו היא שלימדה אותנו לשאוף ליותר, לחיים שקטים נטולי מלחמות, לחינוך מסוג אחר הכולל סובלנות לשונה מאיתנו, לקפה איכותי בבוקר, לאופנה מקומית מגוונת, לגלריות ודיעות שונות ולפסיפס אומנותי עשיר ותהלוכות שמחות והפגנות עצובות. תל אביב הרבגונית והמאפשרת היא אי של שפיות ואפשרויות בלתי נדלות בתוך קיום כה קשה ומאבק אינסופי. סמל ומודל לעניי עירנו ולעניי עיר אחרת.

אבל היא אט אט הופכת להיות מוקצית מחמת המיאוס. אוטוטו התושבים היחידים שישארו בה יהיו תושבי החוץ שמגיעים אחת לקיץ, לדירות שרכשו, כל זאת כמובן, עד הטיל הבא. מעניין מה היו אומרים על כך תושבי קפה כסית.

אנחנו ושכמותנו לאורך השנים הפכנו את תל אביב למה שהיא היום- הצעירים עם הבלורית והחזון, השונים, הצרכנים, הדעתנים- אלו שנלחמו על חופש הביטוי וחופש הזהות. אלו שישארו בה ויטפחו אותה למרות האיומים, הפיגועים וקשיים.

אבל לא רחוק היום שלא נוכל להרשות לעצמנו לגור וליצור בה יותר שלא נדבר על להקים פה משפחה. מה יהיו פניה של העיר הצבעונית אז? !

לא ירשתי דירה בבזל מהסבתא, אני גרה בשכירות קרוב לשבע שנים, נלחמת בעד העיר ואוהבת אותה בכל רמח איבריי, משתתפת בתהלוכות, מבקרת בגלריות חדשות, מנקה אחרי הכלבה שלי את הלכלוך ומעירה למי שלא, עושה קניות כמו כולם ב
AMPM השכונתי והלא זול בעליל, שותה קפה בחוץ שלוש פעמים בשבוע וחיה בשלום עם אוברדראפט קליל ותמידי בבנק, רק בשביל להרשות לעצמי לגור באי השפיות הזה, שמכיל את השיגעון הפרטי שלי, ואת של כולנו.

אבל די, אני כועסת, למעשה רותחת.

בניין שלם חדיש שקם אל מול הבניין שבו אני מתגוררת מאוכלס כולו על ידי תושבי חוץ. מהמרפסות ניתן לראות דירות ריקות המכילות רק ערימת מזוודות לקישוט. הם באו אבל הם ילכו. הם יחזרו רק בשנה הבאה, ולא יפרנסו את העיר במהלך השנה. אני אעמוד בתור לחפש דירה עלובה במחיר אסטרונומי וחסר פרופורציות לרמת ההכנסה שלי (שהיא בכלל לא רעה) ואחשב חישובים עם הבן זוג האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו ילד או לא ואז נגיע שנינו למסקנה שאין ברירה- עוזבים את תל אביב.

עצוב לי. עצוב לי שלא אגדל את ילדיי בניחוח אלתרמני, קניוק, זך, אבידן, ויזלטיר ועוד ניחוחות מתקתקים חמצמצים שכאלו אבל בוודאי שתושבי החוץ שיחזרו כל קיץ לבתים הריקים ימשיכו במקומי את המסורת, יפרנסו את העיר ויאהבו אותה בכל מאודם.

אפשר לפתור את המצב הנוכחי בעיר:

אפשר למנוע מתושבי חוץ לרכוש דירות בעיר הזו, ולא מעניין אותי כמה כסף עושה המדינה והעירייה מכך. ואל חשש, הם ימשיכו להגיע ויכלכלו את בתי המלון ומקומות הבילוי בדיוק כפי שאנחנו עושים בביקורנו בגולה. אנחנו הם אלו שנשארים פה ומקיימים את הצביון של העיר ולא הם. מגיע לנו להשתמש במטבע שלנו, ולחיות פרופורציונאלית לרמת ההכנסה במדינה שלנו.

אפשר להקים פרויקטים של דירות סטודנטיאליות להשכרה, שיאפשרו לכלל הצעירים מגורים בתנאים הוגנים ונוחים, עם כבוד ומרחב בהתאם להכנסתם.

אפשר למנוע מבתי עסק להשכיר דירות בבנייני מגורים, מעל לקומת קרקע עבור עסקיהם.

אפשר להכשיר קרקעות נוספות בעיר לבנייה ויותר מכל, אפשר לפקח על שכר הדירה וליצור טווח מסודר לגביה שחריגה ממנו תגרור קנס/ מס לבעלי הנכס.

חברים, בכוחנו הפעם ליצור את המהפכה הזו, זה דורש מכולנו להרים את הישבן מהספה, להעביר את המייל הזה הלאה לכל חבריכים המתגוררים בתל אביב ולהתאגד סביב הרעיון שניתן להילחם במצב הבלתי נסבל הזה.

אנחנו מנסים לקבל אישורים לערוך הפגנה בנושא ותקבלו על כך מייל בהמשך.

אנא, אל תהיו שאננים הפעם, תהיו תל אביבים אמיתיים שאכפת להם. חשוב שהמייל הזה יגיע לעיריה ולעוד נכבדים שבכוחם לתקן את המצב המעוות הקיים.

--
עדי יגר
0506-888788"