אמנות יוון – חלק ב' (700 לפנה"ס עד המאה הראשונה לספירה)
אם במהלך הפוסט הקודם ראינו שמעמדו של האדם למרות התפתחויות טכנולוגיות, מלחמות וכיבושים ושינויי שלטון מבחינה אמנותית לא השתנתה רק השתכללה, אנו עומדים כעת בנקודת השינוי בה דמות האדם הופכת מרכזית.
התקופה הארכאית (700 – 600 לפנה"ס) הפיסול היווני בתקופה הארכאיתבפיסול הארכאי נכרת ההשפעה המצרית, בעיקר בעמידה, בתנוחה ועיצוב השיער, אך בשונה מהפיסול המצרי הפסל הארכאי הוא היקפי (הפסלים היוונים מפוסלים גם מהגב).
הדמות הגברית - קורוס הפסלים חזיתיים, כתפיים רחובות, מתניים צרות, רגל אחת שלוחה קדימה וידיים צמודות לגוף. שיער הראש עשוי תלתלים מסוגננים המזכירים מאוד פאות מצריות. למרות ההשפעה המצרית ניתן להבחין בכמה הבדלים מהותיים: בעוד שהפיסול המצרי קשור להנצחה (התפיסה המצרית של החיים לאחר המוות), הפיסול היווני מתרכז בחיים עצמם. אילו אינם פסלים של אלים או שליטים, אלא דמויות אנושיות כגון ספורטאים (גם אם קשה לזהות באיזה סוג ספורט עסקו). הפסלים עוצבו תמיד בעירום (העיסוק בספורט) ומכאן העניין בשרירים ובתיאור נכון של גוף האדם. אם בקנה המידה המצרי השתמשו בשיטת הרשת (אמת המידה היא הרגל) הרי שאצל היוונים קנה המידה נמדד עפ"י הראש, שגודלו שביעית מהגוף. נוסף לכך, היוונים התייחסו לכל הצדדים של הפסל, גם לגב. היוונים השתמשו גם בשיש במקום באבן קשה. השיש רך יותר ולכן הפיסול בו "מעוגל". היוונים טרחו להוסיף אלמנטים אנושיים יותר, לדוגמא: "החיוך הארכאי" המפורסם (נראה כחיוך מאולץ ולא טבעי. ייתכן כי החיוך נועד לרמוז כי הפסל מתאר אדם חי. השימוש בהבעת פנים זו מהווה ניסיון ראשוני ליצירת תיאור נטורליסטי של דמות האדם לעומת הפיסול המצרי של אותה התקופה, ממנה הושפעו האמנים היוונים. פיסול אשר העדיף את התיאור הסמלי).
הדמות הנשית – קורה בניגוד לפסל הגבר, מתואר פסל האישה, עד למאה הרביעית לפנה"ס, כשהיא לבושה. משום כך, עיקר עניינו של הפסל היה בתיאור קפלי הבגד והיחס שבין הלבוש לגוף שמתחתיו. הפסלים הראשונים היו גליל דמוי עמוד מחורץ בתוספת של ידיים וכפות רגליים. במרוצת השנים עבר הפסל התפתחות אנושית. בתחילה, האמנים הדגישו את החזה והברך ובכך שברו את נוקשות הפסל ואף שחררו את הבגד מהגוף תוך כדי יצירת קפלים עשירים. במשך הזמן נוצרו שתי מגמות שונות: האחת, שאפה להבליט את הגוף שמתחת לבגד. כלומר, ליצור בגד שקוף כ"כ עד שהגוף יראה תחתיו. השניה, להגיע לשליטה מלאה בעיצוב הקפלים ומשחק בצורות שונות בקפלי הבגד.
ככל שהפיסול הארכאי מתקדם, עיצוב הגוף הופך אנושי יותר ויותר, השיער מתקצר, החיוך הארכאי נעלם. בדמות האישה מתפתח היחס בין הגוף לבד ועיצוב הקפלים. והדמות הופכת יותר ויותר נטורליסטית.
ציוריי כדים בתקופה הארכאיתהתקופה הארכאית מאופיינת בטכניקת "הדמויות השחורות", כשהרקע היה צבע החרס האדמדם, וליצירת הפרטים הקטנים השתמשו בחרט. על הכד סיפור מרכזי אחד, תיאור של סיפורים מהמיתולוגיה היוונית או מלחמת טרוייה. לראשונה ניתן להבחין בניסיון ליצירת עומק בציור על ידי הסתרה של דמויות וחפצים זו את זה, ניסיון לתיאור שרירי של הגוף וכן ראשית תיאור של דמויות הפונות ומתייחסות זו אל זו. העין עדיין חזיתית, השיער והזקן עדיין בהשפעה אשורית. שלבי הטכניקה: צביעת הפרטים בלבן הפרטים שנצבעו בלבן כוסו בצבע שחור הכלים הוכנסו לתנור, החלקים שלא נצבעו קבלו גוון אדום ע"י חרט נחרטו הפרטים הקטנים – כמו העיטורים, פרטי הלבוש, חלקי הגוף וכו.
אייקס ואכילס משחקים בקובייה, מאה 6 לפנה"ס נושא – הנושא לקוח ממלחמת טרויה, שתי דמויות הגיבורים נראות בזמן משחק, המשחק מתקיים בזמן ההפוגה בין הקרבות, לכן החניתות בידי השחקנים. הדמויות יושבות אחת מול השנייה, הן מרוכזות במשחק וישיבתם מראה דריכות ומתח. קומפוזיציה – תנוחת הדמויות זו מול זו בצורה של V היוצרת נקודת מוקד בלוח המשחק. האמן רצה להדגיש בקומפוזיציה מצד אחד את המתח שבמשחק, וכן את המתח של המלחמה בכלל שאליה הם יכולים לצאת בכל רגע במידה ויקראו. עיצוב הדמויות– הדמויות יושבות זו מול בכיפוף ובסימטריה, הדמויות דומות אחת לשנייה מלבד הקסדה. הגוף מתואר בפרופיל מלבד העין שהיא חזיתית ומודגשת. יש סכמטיזציה של הדמות. הסנטר והאף מודגשים. יש הדגשה של עיטור הבגדים החריטה יוצרת קו נוקשה. עיצוב הדמויות מותאם לצורת הכלי.
בסוף התקופה הארכאית הומצא סגנון בשם "סגנון הדמויות האדומות". בסגנון זה הרקע נצבע בשחור, והדמויות נשארו בצבע החרס האדמדם. המעבר לטכניקה זו נעשה משום שבטכניקה הזו יכלו האמנים להשתמש במטרה ליצור פרטים קטנים (באמצעות השימוש במכחול דק בצבע לבן). טכניקה זו אפשרה לאמן ליצור קו אורגני הרבה יותר מהקו שנוצר ע"י החרט בטכניקת "הדמויות השחורות". שלבי הטכניקה: ציור הפרטים בקווים שחורים ואדומים צביעת הרקע בשחור הכנסת הכלי לתנור, החלקים החשופים מקבלים גוון אדום בטכניקה זו הדמויות נוקשות פחות, מופיעה הסתרה, הדמיות אינן מופיעות בקו אחד. נושאי הציור היו אלים, אתלטים, נגנים ודמויות רוקדות ושרות.
גביע יין (קיליקס) אדום-דמויות מאתיקה העיטור שעל גביע היין מיוחס לצייר אנטיפון, צייר כדים חשוב שפעל בסוף התקופה הארכאית. סגנונו של הצייר אנטיפון מתאפיין בדמויות שראשיהן גדולים במיוחד, בעלות שיער מתולתל ששוליו מצויינים בקו מסולסל מודגש, קו שחור החוצה את החזה, שרירים מעוצבים עיצוב עדין בחיפוי מדולל ושימוש בקווי תבליט. המשתה החגיגי (סימפוזיום), וההילולה (קומוס), שניהם היבטים ידועים של חיי החברה האתונאית הגברית, מתוארים על גביע יפה זה. צעיר רוקד כשהוא אוחז במטה מבטא הוללות ושמחה; גבר מזוקן, שיכור אוחז בראשו כשהוא מקיא וגבר שלישי מתנודד על מטהו. כלים שונים הקשורים ליין מופיעים בתמונה: מכל פתוח שבו מערבבים יין ומים, ספל עמוק אחוז בידי גבר צעיר וכד ליציקת יין. מספר כתובות מופיעות על הכד: המילה 'יפה' (קַלוס) מעל מטהו של האיש המקיא, ועל הקרַטר; המילה 'הסוף' מתייחסת לכוס הריקה או אולי לעובדה שהמשתתפים נמצאים בשלב האחרון של המשתה. קַלוס מופיע גם בכתובת שעל פנים הכלי המהלל את יופיו של אציל אתונאי בן זמנם ששמו אריסטרכוס. לסיכום: למרות השפעות התרבויות הקודמות, ניתן להבחין בעיסוק האמנותי בריאליזם ונטורליזם של הגוף האנושי. תופעה זאת מעידה על עלייה במעמדו של האדם ביחס לאל.
התקופה הקלאסית (סביב 500 לפנה"ס) הפיסול הקלאסי במשך כמאתיים שנים האמן היווני התמודד עם דמות הקורוס הקפואה וניסה להפיח בה רוח חיים ע"י יצירת פרופורציה בין חלקי הגוף השונים. פירוש המונח יופי הוא "בנוי על פי אמת מידה" (כאמור, אמת המידה היוונית הינה גודל הראש שווה לשביעית מגודל הגוף). פוליקליטוס (פסל יווני) האמין כי קיים עיקרון שכלתני המסביר את הטבע וההרמוניה שבו. את העיקרון הזה ניסה לבטא באמצעות מספרים. במאמרו: "קאנון הפרופורציות של פוליקליטוס" הוא עוסק ביחס הפרופורציונאלי בין כל חלק הגוף. מאצבע לאצבע, מאלו אל היד וממנה לאמה, לזרוע ואל השלם. גישה תיאורטית זאת התממשה בפסליו. המוכר ביניהם הוא פסלו "נושא הרומח"
פוליקלוטוס הצליח לשבור את הנוקשות של פסל הקורוס ע"י תחושה של דמות צועדת שאילו קפאה במקומה לזמן מה. זורק הרומח הצעיר עומד כשכל משקל גופו נח על רגל ימין, רגלו השמאלית כפופה קדימה ונוגעת בקרקע רק בקצות האצבעות. תנועה זו מרמזת על הליכה. ראשו מופנה ימינה, בניגוד לכיוון צעידתו ולכן נוצר הרושם שמשהו מסיח את תשומת ליבו באמצע התנועה וגורם לו לעצור. יתרה מכך, פוליקליטוס יוצר סכימה: הרגל הימנית ישרה ונשאת את הכובד כנגד היד הכפופה הנושאת את הרוח. הרגל החופשית כפופה כנגד היד הימנית החופשית. כך נוצר מערך האות X או בשמה המוכר יותר "תנועה כיאסטית".
הצורה הבסיסית של הקורוס לא השתנתה באופן דרמתי במרוצת כל התקופה, להוציא פסל אחד: זורק הדיסקוס של מירון. הפסל המקורי נעשה בברונזה והוא מוכר לנו כיום תודות להעתקים רומאיים שלו. בפסל הזה החזיתיות נשברת ואנו רואים את הדמות הן מהצד והן מהחזית. בתנוחה המתוארת לא ניתן למעשה לזרוק דיסקוס. מכאן, שהאמנות היוונית איננה מבקשת להעתיק ו/או לחקות מציאות, אלא מבקשת ליצור אמנות. במילים אחרות, התנועה מתורגמת לאידיאל והאידיאל הופך מושלם בעזרת הצורות הגיאומטריות. צורתו העגולה של הדיסקוס מכתיבה את תנועת הגוף שזורמת ויוצרת מעגל. לפנים או להבעות פנים אין חשיבות. למרות התנועתיות המשכנעת של הפסל, כאשר מתבוננים היטב מתחוור הקשר בין הפסל למסורת האמנות המצרית: מירון מציג את הגו מלפנים ואילו הרגליים והזרועות מהצד. אלא שבמקום הנוסחה העתיקה והנדושה העמיד האמן דוגמן חי בתנוחה דומה והתאים אותה כך שהיא נראית כמצגת מהימנה של גוף בתנועה. אין חשיבות לשאלה אם אמנם התנועה מיוצגת נכונה.
במהלך המאה הרביעית לפנה"ס חל שינוי בחברה האתונאית. ביוון פרצה מלחמה (מלחמת פרס-יוון שנמשכה קרוב לחמישים שנה), שכתוצאה ממנה נשתנתה התפיסה הדמוקרטית. שוב לא היתה קיימת ההשקפה של "כל אחד למען העיר" ובמקומה עלה מעמד האינדיבידואליזם. מבחינה אמנותית משתקפת תופעה זו בבחירת הנושאים. במקום עניין באלים האולימפיים, בא החיפוש אחר אלים "קרובים" יותר לאדם: כמו אלת הבריאות או אל המוות. כמו כן החלו ביטויים לחיי המשפחה. אצל פרכסיטלס (גם הוא פסל) הדמות הנוקשה נשברת ויש בה רכות הודות לצורת ה-S של הגוף. הוא מעודד את הצופה לראות את הפסל מכל צדדיו. פרכיסטלס היה גם האמן הראשון שפיסל דמות אשה בעירום: אפרודיטה העולה מהרחצה כשהיא עירומה (גם פסל זה מוכר לנו בזכות ההעתקים הרומאיים). לסיכום: התקופה הקלאסית מציבה מספר חידושים: פסל היקפי בתנועה, מעברים מדורגים ועדינים, הפסלים אינם מחייכים או מראים כל הבעה בפנים, אתוס מול פאתוס. נוצר "קנון" חדש של הגוף האנושי ה"אידאלי", פרופורציות הראש מול הגוף משתנות ל -1:7, תיאור הדמויות תמיד כצעירות, יפות, ולא מחייכות. תיאור השרירים והמפרקים ריאליסטי ושואף לתיאור אנטומי, תוך שמירה על עידון במעברים. "אף יווני" ישר ויפה. מופיעה עמידת ה"קונטרה פוסטו" (משקל הגוף על רגל אחת קדמית יותר והאגן מעט בכיפוף) הבאה לידי ביטויי בפסלים רבים בתקופה זו. הפיסול בתקופה זו שואף אל האידאליזציה של הגוף והפנים, ליופי ולהרמוניה. ישנה שאיפה לשמירה על ניקיון ההבעה והימנעות מיצירת דרמה.
ציור בתקופה הקלאסית היוונים שהוקירו את החירות, שעתה זה הושגה, להציג את הגוף האנושי בכל תנוחה או תנועה, שהיה בהן כדי לשקף את חייהן הפנימיים של הדמויות המוצגות. תלמידו של סוקראטס (הפילוסוף) שאומן להיות פסל בנעוריו, מספר שזה הדבר שתבע מורו מהאמנים: עליהם לתאר את "הלך הנפש" באמצעות התבוננות מדויקת באופן שבו משפיעים הרגשות על הגוף בפעולתו. גם האמנים שציירו אגרטלים השתדלו שלא לפגר אחרי תגליותיהם של האמנים הגדולים. באמצעות השליטה בתיאור גוף האדם משתנה הטכניקה של סגנון הדמויות השחורות לזה של סגנון הדמויות האדומות המאפשרת גם שליטה בעומק. באמנות הזאת הנושאים השכיחים הם של נגנים/ות, זמרים/ות ורקדנים/ות. בשלב זה נראית השתלטות מוחלטת של האמן על התיאור הנכון של הדמות האנושית. הדבר מתבטא בהשתפרות גדלה והולכת בהתייחסות לפרופורציות בגוף האדם, בתיאור נכון של האנטומיה ובנפילה הנכונה של קפלי הבגדים על הגוף. נמצאת דרך ליצירת אשליית נפחיות באמצעות הסתרה ותיאורי 3/4. האמן משתלט על תיאורי תנועה, מציג דמויות העומדות בתנוחת קונטרה-פוסטו והדרך סלולה למעשה לתיאורי סצנות מסובכות, רבות דמויות ורבות פעילות. ציורי נגינה בנבל
אשה עם נבל וסל
סטיר עם נבל
עלם צעיר והמורה לנבל
לסיכום: גם בציורי הכדים דמות האדם תופסת מקום מרכזי בסצנות המצוירות לצד יכולות טכנולוגיות מתפתחות, עניין ויכולות אמנותיות. |
