צטט: הפיה הנרדמת 2010-06-10 08:40:30

ספרים ישנים נעלים על ספרים חדשים (אם אתה אוהב אנשים ואת הסימנים שהם נותנים בספרים)

הגיג לשבוע הספר

הלוואי והיתה שבועה מיוחדת שנשבע כל מי שצורך ספר - נשבע לאהוב אותו גם בעוני ובחולי ולהחזיק בו עד שהמוות יפריד ביניהם.

אני אוהבת ספרים חדשים אך הרבה יותר את הספרים הישנים כי להם מתווסף רובד - סיפורם של מי שקראו אותו. אהבו או לא? בכו? צחקו?
קראו בחוסר נשימה? השתעממו? חייהם השתנו? הספרים הישנים חבויים בדרך כלל במדף משלהם משל זמנם עבר ואת מטען ההקסמה שנטלו עליהם ספרים חדשים מהם – עליהם להכפיל מעצם היותם ישנים, מהוהים, משומשים, דחויים על ידי חלק מאנשים. כאילו ניטל מהם דבר מה עקב כך שקראו בהם אנשים לפני כן. 

ואני נותנת כבוד לספרים הישנים. מעולם לא גדלתי מעבר למידת גדלו של הספר המקורי או מעבר למידת גדלי בעת שקראתיו בראשונה.

כל שנה שעברה מיום הוצאתם מטביעה בהם עוד כתם אופי עוד לוויית חן עוד קמט דף ועוד סימני אהבה שעברה חלפה עם הדפים.

אני אוהבת למשש את הספרים המשומשים להריחם ולחפש את הסימנים
הקדומים שהותירו עליהם קוראיהם המוקדמים - שיקוף רגשותיהם.

ספרים הם כל מה שהיה לי בילדותי, וזה היה הכל. העולם כולו נשם – נדם, מלחמות או מהומות יכלו לפרוץ, הבית יכול היה לעלות באש, ילדים אחרים יכלו לקרוא לי לבוא לשחק עימם עד שנעשו כחולים בפנים, אין דבר כי אם ספר. כעת אני קוראת. עולמי התעלף התעטף עצבת שמחה יגון כיסוף מתח בין דפים ממולמלים ביד חופזת, כמהה כבר לדעת את המשך העלילה: האם יסלח על החטא הלא יכופר? האם תתגלה אהבתו? האם תמצא אירופה שלה? האם יתוקן העוול? איך יעשה המעשה שיש לעשות? מתי תתגלה התרמית? האם הם יפרדו? האם הדבר יגרום לתקרית בינלאומית? וכו' וכו'..

 כספרנית אני נוהגת לעיתים לבלוש אחר ספר שהושב אלי מההשאלה (שלעיתים הכאיבה) כרופא משפחה שבודק את מטופלו החביב, לראות את הפתקים הקטנים הנושרים ממנו, את הדפים המקומטים כפנים אהובים שזקנו, סימניות שנשכחו נעלבות בעמוד בו הספר הפסיק לרתק את קוראו. את קפלי ה"אוזניים" שהושארו. לעיתים קראתי את אותו עמוד לנסות לפצח את סיבת עזיבת הספר. ואני מעולם לא עזבתי ספר באמצע.

כשתושבים חביבים תרמו ספרים שבצר להם (או בהתרחב להם) נמצאו ספריהם מחוסרי מקום, מצאתי הרבה גילויי רגש שהפעימו אותי בין
הדפים של הספרים הבלתי קרואים. לעיתים שורה שהודגשה בעיגול עפרון לעיתים אף בעט! ופעם אחת נשרה מאחד הספרים תמונה של אשה אלמונית – מה שנתן לי השראה לכתיבת תסריט – 'האשה שבתמונה'.

ותמיד אחזיר את הפתקים לאותו מקום (אני מקווה) באותו ספר משל הם מעתה חלק ממנו.

אני אוחזת כעת בזהירות בספר חום מתפורר קטנטן (שהולם את תיקי – אשר מעולם אינו נטול ספר קריאה לדרך, להמתנה, לשהייה באשר
אהיה): סידהארתא של הרמן הסה.  על העמוד הראשון כתוב משהו שנמחק ואני הייתי וצה לברר מה נכתב שם? במה התבייש בעל הספר שמחקו? באיזה רגש השתמש? מה השתבש?

מדבקה קטנה נתונה בעמודו השני, מודבקת אקראית על העוקם וכתוב בה שם של יריד ספרים כלשהו שפעם אולי גרם יום אושר למבקריו.

ונשרה מהספר פתקה בכתב יד : כתובת אינטרנט שאינה הולמת את הספרון החום העתיק ועוד משהו בעפרון - מחיק.

 

פתיחה אקראית של הספר: ......"הלוא הוא הקסם שקסם לו האום בהיותו נתון בשינה – שיאהב הכל, שלבו יהיה מלא שמחת האהבה כלפי כל מראה עיניו"...... עמ' 75.

 

 

לעיתים נושרים מדפי ספר הרגשות והמחשבות שהיו לקוראיו בעת הקריאה, לעיתים פתקאות טריויאליות משימות של קניות או תאריכי יום הולדת של פלונים אלמונים בעלי שם פרטי בלבד – שבוודאי הספיק לגמרי לכותב הפתק: נילי אלה מוטי אלון - אני יודעת מתי נולדתם.

 

ואולי גם אני אחיה יום אחד בספר, יום טוב הוא הרי יום שבו יש לי משהו מעניין לכתוב.